ת"א 2382/06

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לקבילות ראיות רפואיות בתביעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים, אורתופד ומומחה אף אוזן גרון, למתן חוות דעת על מצבו הרפואי של התובע. הנתבעת ביקשה להציג למומחים אלה מסמכים רפואיים, לרבות חוות דעת ופרוטוקולים של הוועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי, הנוגעים לתאונות קודמות של התובע ולהיסטוריה הרפואית שלו. התובעים התנגדו לכך, בטענה כי חוק הפיצויים אינו מאפשר לבעלי דין להציג חוות דעת מומחה משלהם או מסמכים של המוסד לביטוח לאומי כדי להשפיע על המומחים שמונו על ידי בית המשפט. בית המשפט הסכים עם התובעים, בנימוק של מטרת החוק, שמטרתו לייעל את התהליך על ידי כך שמומחה שימונה על ידי בית המשפט יכריע בסוגיות רפואיות. בית המשפט קבע כי בעוד שניתן להגיש מסמכים רפואיים מהמוסד לביטוח לאומי כרשומות מוסדיות, לא ניתן להשתמש בהם להוכחת עניינים רפואיים כלשהם. כמו כן, לא ניתן היה להציג בפני המומחים שמונו על ידי בית המשפט קביעות של ועדות רפואיות וחוות דעת של המוסד לביטוח לאומי, לא במהלך מינויים ולא בחקירתם הנגדית. איסור זה חל הן על מצבו של התובע לפני תאונת הדרכים האמורה והן לאחריה. עם זאת, בעלי דין רשאים להציג בפני המומחים תזות או גישות הסותרות את חוות דעתם, בהתבסס על מסמכים חיצוניים או עמדות רפואיות, כדי לערער על ממצאיהם. בהחלטה הודגש כי יש להוכיח סוגיות רפואיות באמצעות המומחים שמונו על ידי בית המשפט, כאשר הכלל הוא כי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט היא סופית. פסק דין זה נועד לאזן בין הצגת ראיות רפואיות לבין הבטחת תקינות הליך המומחה שמונה על ידי בית המשפט.