תלה"מ 42377-03-18

תקציר

המקרה עוסק בסכסוך בין בני זוג גרושים, שנישאו על פי הדין השרעי, בנוגע לחלוקת רכושם לאחר גירושיהם. עיקר המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של הסכם גירושין, שנוסח על ידי התובעת, אשר קבע כי כל צד ישמור על נכסיו. התובעת, במקצועה עו"ד, טענה כי ההסכם אינו מסדיר את חלוקת הרכוש וביקשה איזון משאבים, לרבות נכסי מקרקעין הרשומים על שם הנתבעת. מנגד, הנתבעת טענה כי מדובר בהסכם ממון, הקובע חלוקת נכסים ברורה ללא כל טענות נוספות. בית המשפט, לאחר שבחן את הראיות והעדויות, הגיע למסקנה כי הסכם הגירושין אכן היה הסכם ממצה, שמטרתו להפריד בין הנכסים ולשמור על הסטטוס קוו של בעלות בנכסים. השופטת הסתמכה רבות על לשון ההסכם ופירשה אותו לטובת הנתבע שכן התובע הוא שניסח אותו. זאת ועוד, נסיבות ניהול המשא ומתן וביצוע ההסכם, כמו גם התנהלות הצדדים לאחר מכן, תמכו בטענת הנתבעת כי הנכסים היו אמורים להישאר בלתי משותפים. השופטת הדגישה את תפקידו של התובע כמשפטן ואת העובדה שההסכם נבע ממשא ומתן, וציינה כי התובע לא היה נתון ללחץ או כפייה כלשהם. לפיכך, דחה בית המשפט את טענות התובעת לשיתוף ספציפי במקרקעין, תוך שהוא מדגיש כי בהסכם נאמר במפורש כי כל צד ישמור על נכסיו ללא כל איזון. עם זאת, פסק הדין לא התייחס לטענות בדבר הפרת הסכם, והותיר מקום להתדיינות עתידית אפשרית בעניינים אלה. בסופו של דבר, בית המשפט הורה לתובעת לשאת בהוצאות המשפט, בסך 5,000 ₪, והמליץ לצדדים להגיע להסכם ידידותי שיפצה את התובעת על אובדן זכותה להשתמש בבית המגורים ובמשרד עורכי הדין. פסק הדין, שניתן היה לפרסמו ללא זיהוי הצדדים, ניתן בהיעדרם של שני האנשים.