ע"א 82/73

תקציר

עניינו של פסק הדין במחלוקת על מניות הרמן הולנדר השקעות בע"מ (החברה), אשר שועבדו כבטוחה לחובותיהם של שני בנקים נושים – בנק התעשייה לישראל בע"מ (הבנק לתעשייה) ובנק אגודת ישראל בע"מ (בנק האגודה לישראל). כונסי הנכסים שמונו לנהל את ענייני החברה ביקשו הוראות כיצד להמשיך עם המניות כדי למקסם את הפירעון לכלל נושי החברה. עם זאת, שני הבנקים טענו כי המניות שועבדו להם באופן ספציפי, מה שסיבך את העניין. הבנק התעשייתי טען כי המניות שועבדו להם על בסיס תקנון החברה וכתב התחייבות חתום על ידי החברה. מנגד, בנק האגודה טען כי הוא מחזיק בשעבוד תקף על המניות כבטוחה לאישור אשראי שניתן לחברה. השאלה המרכזית הייתה האם השעבודים הללו תקפים ויש להם עדיפות על פני נושים אחרים של החברה. בית המשפט העליון קבע כי המשכון לטובת בנק ההתאגדות הישראלי אינו תקף משום שלא נרשם כנדרש בפקודת החברות. מאחר שהבנק לא רשם את המשכון, תביעתם למניות כבטוחה בטלה כנגד נושי החברה. עוד קבע בית המשפט כי המילה "מטלטלין" בפקודת החברות אינה כוללת נכסים בלתי מוחשיים כמו מניות, והגבילה אותה לנכסים מוחשיים בלבד. כמו כן, נדחתה גם טענת הבנק לשעבוד בנקאי על בסיס החזקת תעודות המניה, שכן היא הייתה תלויה במשכון הפסול. באשר לטענת הבנק התעשייתי, הכיר בית המשפט בכך שלבנק זכות שעבוד על המניות על פי תקנותיו. עם זאת, שעבוד מסוג זה, בהיותו שוויוני באופיו ונוצר במסגרת תקנות החברה, לא טעון רישום לא לפי פקודת החברות ולא לפי חוק השעבוד. בית המשפט פירש את התקנות הרלוונטיות והגיע למסקנה כי הכוונה הייתה לגלות שעבודים כדי להגן על הנושים, ומאחר שהתקנות היו זמינות לציבור, אין צורך ברישום נוסף. בעקבות זאת קבע בית המשפט העליון כי לבנק התעשייה הייתה תביעה תקפה על המניות כבטוחה לחוב החברה, ואילו טענת בנק האגודה הישראלית אינה תקפה. החלטת בית המשפט המחוזי בוטלה, וכונסי הנכסים הונחו לתעדף תשלומים לבנק התעשייה מתמורת פדיון המניות, ולאחר מכן חלוקות לנושים האחרים של החברה. בנוסף, ביטל בית המשפט את החלטת הערכאה הנמוכה יותר בעניין ההוצאות, והורה לבנק ההתאחדות הישראלי לשלם לבנק התעשייה את הוצאות שני בתי המשפט, בסך 8,000 ליי.