ת"א 42552-01-22

תקציר

המחלוקת היא על נכס מסחרי ביפו. התובעים, שירשו מאביהם המנוח נתח של 20%, טוענים כי הדייר הנוכחי אינו דייר מוגן ולכן יש לפנותו. לטענתם, הדייר הקודם, שנפטר בשנת 2014, נטש את הנכס מספר שנים קודם לכן, ובנו, הדייר הנוכחי והנתבע, אינו זכאי לדיירות מוגנת. הנתבע טוען כי אביו אכן היה דייר מוגן, וגם הוא נהנה ממעמד של דייר מוגן. השופטת סוקרת בהרחבה את רישומי הבעלות ההיסטוריים, הסכמי השכירות והתכתבויות הצדדים. הם מוצאים כי הסברי התובעים לאי נקיטת פעולה קודם לכן אינם משכנעים וחסרים בסיס עובדתי. השופטת קובעת כי הסכם השכירות לטווח קצר בין השוכר לבין עמידר (חברה המנהלת נכסים מטעם רשות הפיתוח, בעלת הרוב) משנת 1981, מצביע על כך שמדובר בהסכם שכירות מוגנת. הימנעותם של התובעים מלהציג ראיות, כגון תיק הרכוש מעמידר, עדויות עדים מגורמים רלוונטיים ומסמכים חיוניים, מחלישה את טענותיהם. השופט מסכם כי מעמדו של הדייר כדייר מוגן לא נפגע כאשר רשות הפיתוח מכרה לו את חלקה בשנת 2006, שכן העסקה לא כללה את חלקם של התובעים. הנתבע מוכר כדייר מוגן מחלקם של התובעים, כבנו של דייר מוגן. למרות שהנתבע הפר את הסכם הדיירות המוגנת בכך שלא שילם דמי שכירות משנת 2006, השופט מעניק לו סעד מן היושר בשל הנסיבות החריגות של המקרה. התובעים לא יידעו את השוכר על בעלותם, והשוכר והוריו לא היו מודעים לכך. יתר על כן, השוכר שילם דמי מפתח גבוהים ודמי שכירות נמוכים עבור הנכס. כסעד, השופט מורה לנתבע לשלם לתובעים 12,000 ₪ בתוך 30 יום. אם לא יעשה כן, יאבד את מעמד הדייר המוגן ביחס לחלקם של התובעים. עם זאת, לא ניתן צו פינוי, בהתחשב בהיקפן המצומצם של זכויות התובעים בנכס. כל צד אחראי להוצאותיו המשפטיות.