ע"ע 39929-01-16

תקציר

הערעור, שעניינו סכסוך בין מעסיק לעובד, דינו להידחות על הסף. העובד טען כי הכסף שניתן לו על ידי המעסיק היה מתנה או מענק, ואילו המעסיק טען כי מדובר בהלוואה שלא הוחזרה. בית הדין מצדד בעובד, וקובע כי נטל ההוכחה מוטל על המעסיק, שלא הביא ראיות מספיקות לכך שהכסף נועד לשמש כהלוואה. אכן, עדותו המפורטת והמהימנה של העובד, יחד עם עדותו של עד נוסף, מר סייג, תומכת בטענת העובד כי הכסף היה מתנה. עניינו של המעסיק נחלש בשל הימנעותו מזימון עדים מסוימים, כגון רואה החשבון, כדי לתמוך בגרסתם לאירועים. באשר לטענת הגניבה, בית הדין שוב פוסק לטובת העובד. המעסיק טען כי העובד לקח כספים ללא הסכמה. עם זאת, עדותו של העובד, יחד עם עדותו של מר סייג, משכנעת את בית הדין כי העובד החזיק בכספים בהסכמת המעסיק וכי הם לא נגנבו. בית הדין מדגיש כי גרסת העובד לאירועים אמינה יותר, במיוחד לאור הימנעותו של המעסיק מזימון עדים רלוונטיים. כתוצאה מכך, בית הדין מחליט כי על המעסיק לשאת בהוצאות העובד, וקובע אותן על 7,500 ₪. דחיית הערעור ואחריות המעביד לכיסוי ההוצאות מחזקים את סבר בית הדין כי טענות העובד היו חזקות וראויות יותר. פסק דין זה מתמקד במערכת היחסים שבין המעביד לעובד ואינו מתעמק בהסכמים כלשהם בין העובד לצד שלישי.