עפ"א 27537-06-22

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט המחוזי בחיפה (בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים) נדרש לערעור שהוגש על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה ("המערערת") נגד החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים חיפה ("בית המשפט קמא"). הערעור נוגע לפרשנותו של צו הריסה שניתן במסגרת גזר דין, אשר כלל הוראה להרוס בנייה בלתי חוקית ו"להשיב את המצב לקדמותו". **הרקע העובדתי:** ההליך נוגע למספר רב של עבירות בנייה ללא היתר שבוצעו בנכס בחיפה לאורך שנים. בשנת 2010, במסגרת הסדר טיעון, הורשע המשיב, מר הרצל צרור, בעבירות בנייה שיוחסו לו. גזר הדין כלל, בין היתר, צו הריסה של הבנייה הבלתי חוקית והשבת המצב לקדמותו עד לתאריך מסוים, אלא אם יתקבל היתר בנייה כחוק. נקבע גם כי אם לא יבוצע צו ההריסה, הוועדה המקומית תהיה רשאית לבצעו על חשבון המשיב. כמו כן, נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לגבי צו ההריסה. לאחר מכן, הוגש נגד המשיב כתב אישום נוסף בגין אי ביצוע צו ההריסה. לימים, הגיש המשיב בקשה לבית המשפט קמא להורות על מחיקת הערת האזהרה, בטענה שהשלים את ביצוע ההריסה. המערערת טענה כי לא הושלמה כל ההריסה וכי על המשיב לבצע גם "השבת המצב לקדמותו", הכוללת שיקום קירות המבנה המקורי שנחשפו לאחר ההריסה, שכן מדובר במבנה לשימור. בית המשפט קמא, בהחלטתו נשוא הערעור, קבע כי המונח "השבת המצב לקדמותו" בגזר הדין משמעו הריסת הבנייה הבלתי חוקית והשבת המצב שהיה קיים לפני ביצועה, אך לא ניתן לחייב את המשיב לשחזר קירות במבנה ההיסטורי, שכן הדבר לא הוזכר במפורש בגזר הדין. נקבע כי נושא היותו של המבנה "מבנה לשימור" עלה רק מאוחר יותר, ולא היה חלק מההסכמות בעת מתן גזר הדין. לכן, המשיב לא יחויב לבנות מחדש מה שלא יוחס לו שהרס. לבסוף, נקבע כי יש להסדיר את הריסת קיר מסוים ולבצע תמיכות זמניות, ולאחר מכן ניתן יהיה לשקול מחיקת הערת האזהרה. **עיקרי הטיעונים בערעור:** המערערת טענה כי בית המשפט קמא שגה בכך שפירש את הביטוי "השבת המצב לקדמותו" באופן מצמצם, ולא כלל בו את שיקום חזית המבנה המקורי בהתאם להיתר משנת 1931. לשיטתה, העובדה שהמבנה לשימור הייתה ידועה לאורך כל ההליכים, וכי דרישתה להשבת המצב לקדמותו היא דרישה מינימלית. כמו כן, טענה המערערת כי גזר הדין קבע במפורש שיש להשיב את המצב לקדמותו, וכי לא ניתן לשנות זאת מהחלטה קודמת של בית המשפט קמא. המשיב טען, בין היתר, כי הנכס נמכר בשנת 2016, וההריסה בוצעה על ידי הרוכש החדש, מר פינטו. כמו כן, טען המשיב כי יש לתת משקל לכך שבית המשפט קמא, שנתן את גזר הדין המקורי, הוא שפירש אותו בהחלטה נשוא הערעור. לשיטתו, המערערת מבקשת להרחיב את החזית ולהעלות טיעונים חדשים, וכי המונח "השבת המצב לקדמותו" מתייחס למצב שהיה לפני הקמת המבנה הבלתי חוקי, ולא למצב ההיסטורי. כמו כן, טען כי לא הוכח קיומו של היתר בנייה מקורי, וכי הטיעון לגבי שיקום המבנה ההיסטורי עלה רק בשנת 2021. **דיון והכרעה:** בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להידחות. * **פרשנות "השבת המצב לקדמותו":** בית המשפט קבע כי גזר הדין אכן כולל את המונח "השבת המצב לקדמותו", אך הוא אינו ברור, שכן לא הוכח מה היה "המצב בקדמותו" לפני ביצוע העבודות. בית המשפט קיבל את הגישה העקרונית של המערערת, לפיה כאשר מוקמים פרטי בנייה בלתי חוקיים אגב הריסת פרטי בנייה חוקיים, המשמעות של השבת המצב לקדמותו היא הקמה מחדש של הפריטים החוקיים. הוא הסתמך על פסק דין בעניין פינטו, אשר קבע כי "הריסה" סובלת פירוש של השבת מצב לקדמותו, הכוללת פעולות אקטיביות כגון אטימת פתחים, כיסוי חפירות, וכיו"ב, כל זאת כאשר הדבר נדרש למימוש צו ההריסה. * **הקביעה העובדתית של בית המשפט קמא:** בית המשפט קבע כי המקרה הנוכחי שונה, מכיוון שלא הוכח מה נהרס תוך כדי ביצוע העבודות הבלתי חוקיות. בית המשפט קמא קבע כי המערערת לא הוכיחה שהעבודות שהיא מבקשת שהמשיב יבצע עונות להגדרה של "השבת המצב לקדמותו בהתאם להיתר". זוהי קביעה עובדתית של בית המשפט קמא, אליה הגיע לאחר בירור עובדתי ממוקד, ובית המשפט המחוזי לא מצא סיבה להתערב בה, בהתאם להלכת אי-ההתערבות בממצאי עובדה. * **ספק לטובת הנאשם:** בית המשפט הוסיף כי גם אם היה ספק לגבי מהות העבודות הנכללות ב"השבת המצב לקדמותו", כל ספק כזה היה פועל לטובת המשיב, בהיותו נאשם בהליך פלילי. * **נוסח גזר הדין והסדר הטיעון:** בית המשפט הדגיש כי כל הפיסקה בגזר הדין הנוגעת לצו ההריסה עוסקת בהריסה, במועדים, ובאפשרויות במקרה של אי-ביצוע, ואינה כוללת התייחסות מפורשת לשיקום או שחזור, בפרט של מבנה היסטורי. הדבר נזקף לחובת המערערת, אשר הייתה צד להסדר הטיעון ולא דאגה לניסוח ברור ומפורש של החיובים. * **היתר בנייה:** בית המשפט ציין כי לא הוכח קיומו של היתר בנייה תקף ברף הנדרש, ובנוסף, לא צורף היתר כזה להסדר הטיעון, מה שמקשה על המשיב לבצע את הבנייה הנדרשת. * **חוסר הוכחה לגבי הריסה:** בית המשפט קבע כי לא ניתן ללמוד מכתבי האישום או מהבקשה לצו שיפוטי על מהות ההריסה שבוצעה על ידי המשיב. כל אזכור של "הריסה" בכתבי האישום התייחס להריסת בית קפה בלתי חוקי, ולא לרכיבים מקוריים של המבנה. אי-אזכור ההריסה במסמכים אלו מוביל למסקנה שלא ניתן לדעת מה בדיוק נהרס. * **עלויות השיקום:** בית המשפט הבהיר כי התייחסות בית המשפט קמא לעלויות השיקום לא נועדה "לתת פרס" לעבריין, אלא הייתה חלק מהנימוק לפיו הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לשחזור, וכי נוכח המורכבות והעלויות, סביר היה שהדבר היה מצוין באופן מפורש בהסדר הטיעון. * **מעמד המבנה לשימור:** בית המשפט הסכים עם בית המשפט קמא כי מעמד המבנה כ"מבנה לשימור" עלה רק בשלבים האחרונים של ההליכים, ולא היה חלק מההסכמות הראשוניות. **החלטה:** לאור האמור, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. בית המשפט אף הביע תקווה כי הצדדים יצליחו להגיע להבנות לגבי שיקום המבנה וסיום ההליכים המשפטיים הארוכים.