על"ע 4095/99

תקציר

המערער, עורך דין במקצועו, הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי בהפרת תקנה 34(א) לכללי לשכת עורכי הדין, האוסרת על עורכי דין להעלות טענות עובדתיות או משפטיות כוזבות. זאת, משום שטען בתצהיר כי לא קיבל זימון לשימוע, דבר שיצא בשקר. הוא ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע, כי חסרות ראיות לכך שהמערער ידע שהטענה בתצהירו שקרית בעת שהעלה אותה, שהיא מרכיב מהותי בעבירה בה הואשם. עם זאת, בית המשפט מצא אותו אשם במעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, שכן הימנעותו מלאמת אישית את העובדות לפני הצגתן בפני בית המשפט הפרה את חובתו האתית לשמור על כבוד המקצוע ולסייע לבית המשפט בעשיית צדק. הפרת אתיקה זו, הסביר בית המשפט, מערערת את האמון החיוני לפעילותה של המערכת המשפטית. לפיכך, הערעור התקבל, ההרשעה הקודמת בוטלה, והמערער הורשע במעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין לפי סעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין. על עונש המשמעת שהוטל על המערער לא הוגש ערעור והוא נותר על כנו.