ע"א 47809-03-20

תקציר

הערעור מתייחס לתביעת שיפוי שהגיש המוסד לביטוח לאומי (מל"ל) נגד חברת ביטוח, בדרישה לפיצוי בגין תגמולים ששולמו לנפגע תאונת דרכים שהוכר כ"תאונת עבודה" על ידי המל"ל. חברת הביטוח סירבה להשיב את מלוא הסכום הנתבע, בטענה כי קביעת המל"ל בדבר זכאותו של הנפגע לתגמולים מוסתרת בתביעת הנפגע על פי החוק. בית המשפט קמא הסכים עם חברת הביטוח, והוביל את המל"ל לערער על ההחלטה. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם זכותו של המל"ל לשיפוי מכוח ההסכם עם חברת הביטוח תלויה בממצאים בתביעת הנפגע נגד חברת הביטוח בדבר הקשר הסיבתי בין התאונה לבין נכותו של הנפגע. בית המשפט קבע כי הסכם השיפוי בין המל"ל לחברות הביטוח הוא הסדר חוזי המייעל את הליך השיפוי ומונע התדיינויות. נמצא כי הקשר הסיבתי בין הגמלה ששולמה לנפגע לבין תאונת הדרכים כבר "הוכרע" בקביעת המל"ל, ולא ניתן לדון בו מחדש בתביעת הפיצוי, בהיעדר נסיבות חריגות של מרמה או קנוניה. מאחר שלא היה חוסר תום לב או חוסר יושר מצד מי מהצדדים, קיבל בית המשפט את הערעור והורה לחברת הביטוח לפצות את המל"ל במלוא הסכום שנתבע, בצירוף ריבית, הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪.