ד"נ 8/68

תקציר

החלטת הרוב של בית המשפט העליון, אישרה הרשעתו של נאשם לפי סעיף 35(ב)(1) לחוק שירות ביטחון בערכאה נמוכה יותר בגין אי התייצבות לשירות ביטחון בכוונה להתחמק ממנו. החוק דורש הוכחה של כוונת הנאשם להתחמק משירות ביטחון, דבר המחייב ידיעה ממשית על חובת ההופעה. בית המשפט קבע, כי חזקת הידיעה לפי סעיף 44(ד) לחוק – הרואה צווים שפורסמו ברשומות כידועים לאדם הנוגע בדבר – אינה חלה להוכחת כוונה זו. ידיעת החובה נבדלת מכוונה ויש להוכיח את שתיהן. אמנם חלוף הזמן מאז התעוררה החובה עשוי להצביע על ידיעה, אך אין זו הוכחה מספקת לכוונה. במקרה דנן, לא ניתן לייחס לו את ידיעתו של הנאשם לפי סעיף 44(ד) משום שמדובר בחזקה מוחלטת שאינה מתאימה לתיקים פליליים, והכוונה להתחמק צריכה להיות ממשית ומוכחת. בית המשפט עמד גם על היחס בין סעיף 35(ב)(1) לבין סעיף 35(א)(1) לחוק, והגיע למסקנה כי שניהם מהווים את העבירה. השופטים המתנגדים טענו כי הידיעה לבדה אינה מספיקה להוכחת הכוונה וכי על התביעה להציג ראיות נוספות. הדיון הנוסף לא הבהיר בסופו של דבר את השאלה המשפטית שבה הוא נועד לעסוק, אך החלטת הרוב של בית המשפט אישרה את ההרשעה בהתבסס על הנסיבות הספציפיות של המקרה.