ע"א 3406/98

תקציר

הערעור מערער על החלטת ועדת ערר מכוח חוק ניצולי רדיפות הנאצים, המאפשר ניכוי מקצבאות המשולמות לנכה, אם יש לו הכנסה נוספת. המערער, שנקבעה לו 50% נכות ומקבל הטבות על פי החוק, קיבל פיצוי חד פעמי עם פרישתו. המשיב, המנהל את ניכויי הקצבאות, מנכה מהפיצוי תשואה שנתית של 5%. המערערת טוענת כי אין להחיל את הניכוי משום שהיא נתנה את רוב הפיצויים לבנה כדי לסייע לו לרכוש דירה, ולכן אין לה עוד את הכספים. ועדת הערר החליטה כי המתנה לבן אינה זכאית וכי ניתן לנכות את התמורה מתגמוליה. הוועדה ביססה את החלטתה על ההגדרה הרחבה של "הכנסה נוספת" בחוק, ועל תקנות הבטחת הכנסה הקובעות כי כל נכס שהועבר ללא תמורה בתוך חמש שנים מיום התביעה לגמלה, ייחשב כרכושו של התובע. הוועדה נימקה את החלטתה בכך שההטבות נועדו להבטיח את פרנסתו של המקבל, ולא ייתכן שנזקק יתן במתנה את כל חסכונותיו. המערער טען, כי היה על הוועדה להפנות לתקנות הנוגעות באופן ספציפי לניצולי רדיפות הנאצים, המגדירות את התקופה שלגביה ניתן לחשב את ההכנסה, אך אינן מתייחסות להגדרת הכנסה נוספת, ואף לא למקרים בהם מועבר רכוש ללא תמורה. המשיב טען כי התקנות הספציפיות שותקות בעניין זה, ולכן הוועדה הפנתה נכונה לתקנות הבטחת הכנסה. בית המשפט הגיע למסקנה כי היעדר הוראה במקרה זה אינו מהווה לקונה – חוסר שלמות הסותר את תכלית החקיקה – אלא הסדר שלילי מודע. שתיקת המחוקק בעניין זה מצביעה על כך שהגדרת הכנסה נוספת אינה חלה על מקרים בהם ההכנסה הועברה לפני התביעה לגמלה. עוד טען בית המשפט כי תקנות הבטחת הכנסה, אליהן התייחסו הוועדה והמשיב, הן חריגות ואינן חלות על מקרה זה, שכן הן אינן קשורות לאוכלוסייה הספציפית של ניצולי רדיפות הנאצים. לפיכך התקבל הערעור, וההחלטה לנכות את התמורה מתגמולי המערערת בוטלה. רוב השופטים הסכימו כי אין לקונה בחקיקה, וכי אין להוסיף לתקנות הספציפיות הנוגעות לניצולי רדיפות הנאצים את תקנות הבטחת הכנסה.