עת"מ 61204-06-20

תקציר

העותר, שבבעלותו מבנה לשימור בירושלים, ביקש להרוס את פנים מבנהו ולבנותו מחדש מכוח תכניות החיזוק (תמ"א 38 ותכנית 10038). הוועדה המקומית דחתה את בקשתו בעקבות החלטת ועדת ערר במקרה דומה (רחל אימאנו). העותר טען כי החלטת ועדת הערר אינה צריכה לחול על רכושו וכי תכנית השימור המקומית החלה על מבנהו מתירה במשתמע להרוס את פנים המבנה. עוד טען כי הסתמך באופן סביר על הפרשנות הקודמת של התכניות, שהייתה מאפשרת את בקשתו, וכי אי אישור בקשתו יהווה אפליה שלא כדין. בית המשפט קבע, כי לשונן הפשוטה של תכניות החיזוק ותכנית השימור המקומית החלה על קניינו של העותר, אוסרת על הריסת מבנים לשימור. בית המשפט הסביר כי בעוד שתכנית השימור המקומית אוסרת במפורש על הריסת חזיתות לשימור, היא גם מבחינה בין מבנים בעלי חזיתות לשימור לבין מבנים לשימור – ומכאן משתמע כי אין להרוס את האחרונים בשלמותם. זאת ועוד, תכליתה של תכנית השימור המקומית, תכנית המתאר של בקעה וכרטיס השימור של הנכס מצביעים כולם על שימור המבנה של העותרת בכללותו. בית המשפט ציין, כי מכל מקום, לעותר לא היה אינטרס הסתמכות בר הגנה, שכן לוועדה המקומית שיקול דעת רחב במתן היתרי בנייה מכוח תכניות ההחזקה, והיו חילוקי דעות מקצועיים בין רשויות התכנון בנוגע לבקשתו עוד לפני ההחלטה בפרשת רחל אימאנו. בית המשפט גם לא מצא אפליה פסולה נגד העותר, וציין כי בקשתו טופלה באופן עקבי עם מקרים דומים אחרים שהוכרעו לאחר פסק דין רחל אימאנו. לבסוף דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרת לשלם שכר טרחת עורך דין לשני המשיבים בסך 25,000 ₪.