בג"צ 291/86

תקציר

המוסד לביטוח לאומי סירב לשלם פנסיה ללקוחותיו של עו"ד שמעון בן-יעקב, ישירות אליו, אלא התכוון לשלם למוטבים בעצמם. בן יעקב טען כי החלטה זו אינה חוקית ופנה לבית המשפט בבקשה למתן צו שיחייב את המכון לשלם את הגמלאות באמצעות עורכי דין או סוכנים אחרים הפועלים מטעם המוטבים. המוסד נימק את עמדתו בכך שהפעיל את סעיף 135 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי "הזכות לגמלה כספית" אינה ניתנת להעברה, הקצאה או החרמה. בית המשפט בחן את הסוגיה ופירש את הסעיף האמור. בית המשפט קבע כי משמעותו הפשוטה של הסעיף ברורה וחד משמעית, ותומכת בעמדת המוסד כי יש לשלם את הפנסיה ישירות למוטבים ולא באמצעות צדדים שלישיים כלשהם, לרבות עורכי דין. פרשנותו של בית המשפט עלתה בקנה אחד גם עם התכלית החקיקתית שעמדה מאחורי חוק הביטוח הלאומי, שעניינה היה להבטיח כי הקצבה תשמש בראש ובראשונה לצורכי המחיה של המוטבים. יתר על כן, בית המשפט הגיע למסקנה כי חוק השליחות וחוק לשכת עורכי הדין, בהם השתמש בן יעקב, אינם תומכים בטענתו. חוק השליחות התייחס ל"פעולות משפטיות", וגביית הגמלאות לא היוותה פעולה כזו. בנוסף, חוק לשכת עורכי הדין אפשר ייצוג בפני רשויות המדינה, אך לא ביטל את דרישת הפעולה האישית בחוק הביטוח הלאומי. לבסוף, ציין בית המשפט כי חששו של המכון מפני הלנת כספי לקוחות על ידי עורכי דין הוא תקף, שכן הוא עלול לסתור את תכליתו של סעיף 135. מטעמים אלה דחה בית המשפט את עתירתו של בן-יעקב והורה לו לכסות את הוצאות המשפט של המכון.