ת"א 11325-06-20

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת להרחבת בית עלמין בסמוך לחלקת אדמה פרטית בגבעתיים. בעלת החלקה, התובעת, ביקשה לעצור את ההרחבה, בטענה כי היא מפרה את תמ"א 19, תכנית מתאר ארצית הקובעת הוראות תכנון לבתי עלמין. הנתבעות, איגוד בתי עלמין וחברה קבלנית, טענו כי תמ"א 19 לא צריכה לחול רטרואקטיבית על בית הקברות הקיים, שהוקם עשרות שנים לפני חקיקתו. בית המשפט בחן שתי שאלות: (1) האם תמ"א 19 יכולה לחול רטרואקטיבית על מקרקעין שהוסדרו בתכנית מפורטת קודמת? (2) האם ניתן להחיל את הוראות תמ"א 19 על המצב הקיים בהיעדר תכנית מפורטת? באשר לשאלה הראשונה, קבע בית המשפט כי הוראות תמ"א 19, בהיותה תכנית מתאר ארצית, אינן יכולות לגבור על תכנית מפורטת קיימת שאושרה לפני חקיקתה. עקרון אי הרטרואקטיביות הוא כלל יסוד במשפט הישראלי, והנתבעים לא הציגו כל ראיה לכך שהתכנית המפורטת סותרת את תמ"א 19. אולם, בשאלה השנייה פירש בית המשפט את המצב באופן שונה. מאחר שלא הוצגה תכנית מפורטת הסותרת את תמ"א 19, ובהתחשב במבנה ההיררכי של דיני התכנון, כשבראשם תוכניות מתאר ארציות, קבע בית המשפט כי יש להחיל את הוראות תמ"א 19 על התרחיש הנוכחי. הנתבעים לא הצליחו להצדיק את הצורך לסטות מדרישות תמ"א 19, מה גם שלא הציגו את התכנית המפורטת. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי הוראות תמ"א 19 בדבר מרחקי מינימום ורצועות ירוקות הן מוטות עתיד ויש לפרשן כחלות על בתי עלמין קיימים לאחר פרק זמן סביר. בית המשפט הורה לשמור על הסטטוס קוו עד שרשויות התכנון יוכלו לפתור את המחלוקת, ובכך קיבל חלקית את טענת התובע. שני הצדדים היו אמורים לשאת בהוצאות המשפטיות שלהם. פסק דין זה מבטיח כי מדיניות התכנון תכובד תוך הימנעות מתחולה רטרואקטיבית העלולה לגרום נזק מיותר.