ת"פ 870-07-15

תקציר

השופט פסק לטובת עמדת ההגנה במחלוקת הפרשנית סביב סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, שעניינו אשפוזו של נאשם שנמצא כי עבר עבירה פלילית אך לא הוטל עליו עונש בשל מחלת נפש. הסעיף קובע כי תקופת האשפוז עליה הורה בית המשפט "לא תעלה על תקופת המאסר המרבית" שנקבעה לעבירה. השופט פירט את הפרשנויות הסותרות לסעיף זה בפסקי דין קודמים של בית משפט קמא. גישה אחת מגבילה את שיקול דעתו של בית המשפט לקבוע את תקופת האשפוז, ואילו הגישה השנייה מעניקה לו שיקול דעת כל עוד התקופה אינה עולה על תקופת המאסר המרבית. השופט צידד באפשרות השנייה, תוך שהוא מציין את לשון החוק, עקרון הסבירות והאפשרות להוציא צו אשפוז אזרחי עם פקיעת תוקפו של הצו הפלילי. עוד הדגישו כי הענישה הקונקרטית בגין העבירה רלוונטית, וניתן להתייחס לשיקולי יעילות שיפוטית באמצעות קביעת התקופה בתוך טווח הענישה המתאים. בהתחשב באופי הנגזרת והלא חמורה של העבירה, השופט קבע את תקופת האשפוז המקסימלית על 24 חודשים, עם זכות ערעור לבית המשפט העליון. פסק דין זה תורם לדיון המתמשך על פרשנותו הנכונה של סעיף 15, ומשפיע על מקרים עתידיים של עבריינים פגועי נפש.