עפ"ת 48534-12-10

תקציר

במקרה דנן הוגש למערער ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשדוד, אשר סירב להארכת מועד המשפט בגין עבירת מהירות שבוצעה בשנת 2005. המערער טען כי בתו, ולא הוא, היא שנסעה בעת ביצוע העבירה, טענה הנתמכת בתצהירים שלו ושל בתו. הבת ויתרה על תקופת ההתיישנות וביקשה להעביר את החיוב על שמה. עוד ציין המערער כי בדו"ח המהירות המקורי לא צוין מספר נקודות הרישוי שיוקצו בעת הרשעה, בניגוד לסעיף 69א(ד) לפקודת התעבורה. בית משפט קמא דחה את הבקשה בשל איחור בהגשתה – למעלה מחמש שנים לאחר ביצוע העבירה – ללא כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי או כיצד יכול היה המערער לאשר מי נהג באותו מועד. המערער ערער על כך, וטען כי לא הייתה לו אפשרות לבקש משפט בשל ההבנה המאוחרת כי נוספו נקודות לרישיונו. הוא גם הטיל ספק בדיוק של מכשיר מולטונובה בשל חוסר כיול. המשיב הדגיש את סופיות הדיון על בסיס הוראות הדין. עם זאת, ערכאת הערעור קבעה כי עלול להיות עיוות דין אם המערער הורשע שלא כדין בעת שבתו נהגה. בית המשפט ציין, כי לו נודע לו על נקודות הרישוי קודם לכן, ייתכן שהמערערת הייתה פועלת במהירות לתיקון הדו"ח. לפיכך, נוכח פוטנציאל העוול והנסיבות הייחודיות, התיר בית המשפט את העמדתו לדין של המערער באיחור. המשיב הונחה לדון בבקשת הבת בתוך 30 יום, דבר המשקף את הכרת ההחלטה בשיקול הדעת המוטעה האפשרי ואת חשיבות ההקפדה על הגינות פרוצדורלית.