עת"מ 8636-07-10

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש את הטיעונים שהציגו הצדדים ועיין במסמכים הרלוונטיים, קבע השופט ר' שפירא כי יש לדחות את העתירה להתערבות בהודעות השחרור ששלח המשיב לעותר. השופט לא מצא פגם בהודעות שיצדיק נקיטת צעדים משפטיים. טענות העותר בדבר חוסר סבירות האישומים והצורך לדבוק בהסכם פשרה קודם שנחתם בין הצדדים לא התקבלו. לדברי השופטת, ההסכם, שסיווג שטחים מסוימים ברכושה של העותרת וקבע את שיעורי הארנונה, לא חייב את המשיב לשמור על אותו סיווג ושיעורים לנצח. למשיב הייתה זכות לסטות מההסכם מחמת צורך ציבורי או שינויים במצבים עובדתיים או משפטיים. זאת ועוד, השופט הדגיש כי אל לבתי המשפט לגבור בקלות ראש על שיקול דעתן של רשויות מינהליות, והעותר לא הוכיח כי החלטת המשיב מהווה "חוסר סבירות קיצוני הנושא עמו תכונה של עוול בולט". באשר לסיווג ושיעורי הארנונה של הנכס של העותר, קבע השופט כי יש להתחשב בנכס בכללותו, בהתחשב בכך ששטחי החניה והמעברים הציבוריים תרמו לרווחיות הכוללת של הקניון. הפרדה מלאכותית של אזורים אלה משטחי המסחר לא הייתה סבירה, מה גם שהמעברים הציבוריים הכילו דוכנים, בתי קפה ושירותים אחרים ששירתו את העסקים בקניון. השופטת קיבלה את טענת המשיב כי "האקלים המשפטי" השתנה מאז הסכם הפשרה, כאשר הפסיקה האחרונה העדיפה גישה הוליסטית לחישוב הארנונה. בגישה כוללת זו השוותה השופטת את הארנונה שהעותרת הייתה משלמת אילו הנכס היה מצוי בתחומי שיפוטן של רשויות אחרות ומצאה כי חיובי המשיב היו סבירים. עוד ציינה השופטת כי על המשיבה לתקן את צו הארנונה כך שישקף את השימוש בפועל בנכס וכי על העותרת לשתף פעולה בהליך זה. לבסוף חויב העותר בהוצאות המשפט של המשיב, בסך 35,000 ₪.