ע"א 32896-04-14

תקציר

הערעור והערעור שכנגד נסובו סביב השאלה האם עסק המשיב עמד בקריטריונים לפטור מחוקי הגנת דייר מסוימים המסדירים תקרות שכירות בהתבסס על השימוש העיקרי בשטח העסק המושכר. פסק הדין הראשוני קבע כי העסק שהתנהל במושכר אינו זכאי לפטור לפי התקנות הרלוונטיות. לאחר עיון חוזר הגיעו השופטים למסקנה כי יש לקבל את הערעור שכנגד, ובכך לייתר את הערעור העיקרי. לגופו של עניין, מצא בית המשפט כי עסקי המשיב אינם נופלים תחת הקטגוריה של "עסקי יבוא או יצוא", כהגדרתם בתקנות. בקבלת החלטה זו שקלה דעת הרוב גורמים שונים, לרבות אופי והיקף פעולות היבוא המתבצעות במושכרים לצד פעילות המכירות הקמעונאיות. דעת הרוב קבעה כי פעילות היבוא, שבוצעה על ידי בנו של המשיב אלון, לא הייתה השימוש העיקרי בעסק ולא גברה על מכירת בגדים כעיסוק העיקרי. יתר על כן, בית המשפט הטיל ספק במהימנותן של חלק מהעדויות ומצא בעיות עם המסקנות העובדתיות שהוסקו על ידי הערכאה הנמוכה יותר. השופט ענבר, בדעתו החולקת, היה דוחה את הערעור שכנגד ומתמקד בערעור העיקרי, תוך שהוא חולק על פרשנות הרוב לעובדות ועל תחולת החוק. ההחלטה, לטובת המשיב, אישרה את הסדרי דמי השכירות הקיימים ופסקה למשיב 30,000 ₪ שכר טרחה והוצאות לשני בתי המשפט.