ע"א 8452/02

תקציר

במקרה דנן, המערער, שנפגע בילדותו בתאונת דרכים, תבע פיצוי גבוה מזה שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט הכיר תחילה בנכותו הנוירולוגית בשיעור של 43.3%, ובהתחשב בסיכונים עתידיים, חישב את נכותו הכוללת בשיעור של 54.6%, וכתוצאה מכך נוכו לו 45% מכושר ההשתכרות. הפיצוי התבסס על שיעורי השכר הממוצע, עם מענקים בגין נזקים לא ממוניים, הוצאות סיעוד וניידות. המערערת ערערה על כך, וטענה להערכות חסר של ליקוי השתכרות, ניכויי מס הכנסה שגויים וקצבאות לא מספיקות להוצאות סיעוד, ניידות והוצאות רפואיות עתידיות. בית המשפט דחה את בקשתו לראיות חדשות, התומכות בהערכת בית המשפט המחוזי לכיסוי הוצאות רפואיות של קופות החולים. עם זאת, היא הכירה בשיקול דעת מוטעה בחישוב שיעור המס, ומצאה כי הניכויים צריכים לשקף את מעמדו כיחיד יחיד, ובכך להוביל לפיצוי מתואם של 513,790 שקל בגין השתכרות עתידית. הקצבות נוספות בסך 150,000 ₪ לצרכי סיוע ו-100,000 ₪ להוצאות ניידות הוזמנו בשל חולשת רגלו. בית המשפט גם שינה את שיטת חישוב הנזקים הלא ממוניים, ובחר לכלול ימי "אשפוז יום", ובסופו של דבר העניק פיצוי מקסימלי של 142,693 שקל בגין נזקים אלה. על טיפולים רפואיים עתידיים הוענקו 75,000 ₪ נוספים. באשר לניכוי קצבת נכות עתידית, נקבע כי הסכום יוחזק בנאמנות עד לאישור זכאותו. כתוצאה מכך, הסתיים הערעור בהגדלת הפיצוי, תוך התאמות שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, כפי שקבעו הנשיא ברק והשופט גרוניס בפסק דינו של השופט ריבלין.