רבני 1464381/2

תקציר

פסק דין זה דן בדין העברי הנוגע למגוריהם של בני זוג גרושים באותה חצר. החוק נועד למנוע כל אפשרות של איחוד בני הזוג, דבר אסור. הדיון נסוב סביב פרשנות התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, והוצגו בו מספר דעות. יש חוקרים המפרשים את הטקסטים כך שאישה גרושה שלא נישאה בשנית לא צריכה לגור באותה חצר עם בעלה לשעבר, גם אם הם מתגוררים בדירות נפרדות. איסור זה נועד למנוע את סכנת הזנות ואת הפיוס בין בני הזוג. עם זאת, לחוקרים אחרים יש פרשנות שונה, המאפשרת לבני הזוג הגרוש לגור באותה חצר אם יש שומרים או אנשים אחרים נוכחים, בטענה כי נוכחותם של אחרים מבטלת את הסיכון של ייחודיות ואת האיסורים הקשורים. פסק הדין מעדיף את הדעה השנייה, תוך ציטוט מספר מקורות התומכים בדעה זו, ובהם הריטב"א, פרשנותו של רן ודעתם של פוסקים רבים. בנוסף, המציאות הנוכחית של כניסות משותפות בבנייני דירות, שבהן הדיירים נכנסים ויוצאים כל הזמן, אינה נתפסת כמקדמת ייחודיות. לפיכך, קובע דיין כי מותר לבני הזוג הגרוש להתגורר באותו בניין, כל אחד בדירות נפרדות, גם ללא שומרים, בהתחשב בנסיבות המקרה. עוד מודגש בפסק הדין כי יש ליישם פסק דין זה לאחר סידור הגירושין על פי לוח הזמנים של בית המשפט, ולקבוע לו מועד מתאים.