בג"צ 301/63

תקציר

המקרה עוסק בזוג נשוי שנישאו בנישואים אזרחיים ברומניה בשנת 1925 ועלו לישראל בשנת 1949. בשנת 1954 עזב הבעל את האישה והגיש תביעת גירושין בטענה שהיא מיררה את חייו. האישה הגישה תביעה נגדית למזונות שהבעל התנגד לה, בטענה שנישואיהם היו אזרחיים בלבד ולכן אין לו חובה לשלם לה. לאחר שנים של התדיינות משפטית, הבעל רצה להתגרש באופן דתי ותבע את האישה בבית הדין הרבני. בית הדין הרבני פסק לטובת הבעל, חייב את האישה לקבל גט והתיר לו לשאת אישה אחרת. האישה ערערה לבג"ץ, טענה כי החלטת בית הדין הרבני מנוגדת לכללי הצדק הטבעי והמשפט הפרטי הבינלאומי, וביקשה לבטל את ההחלטה. בג"ץ קבע כי לא ניתן לבטל את החלטת בית הדין הרבני משום שהיא מבוססת על הדין הדתי, ולבג"ץ אין סמכות להתערב בעניינים כאלה. עם זאת, בית הדין מצא כי מתן אפשרות לבעל לבצע ביגמיה על סמך החלטת בית הדין הרבני יהיה בלתי חוקי ומנוגד לתכלית החוק החילוני. לפיכך הוציא בית הדין צו המונע מהרבנים הראשיים לאשר את היתר הנישואין של הבעל ומהמועצה הדתית לערוך את טקס החופה. בנוסף, נצטווה הבעל להימנע מלהינשא לאישה אחרת כל עוד נישואיו האזרחיים עם העותרת תקפים. האישה זכתה בהוצאות בסך 500 לירות.