ת"א 5434-12-15

תקציר

מסקנת פסק הדין היא כי הנתבעים הצליחו להוכיח את שהייתם הרצופה בדירה בתקופה הנדרשת, ולמעשה לדחות את התביעה נגדם. בית המשפט בחן עדויות שונות וראיות מתועדות, כגון עדויותיהם המהימנות של ליאור ובנו רון, וכן מסמכים רפואיים וסוציאליים הקושרים את שני הנאשמים לדירה. למרות הסתירות מצד עמידר, בהסתמך על דו"חות של רכז השטח שלהם, מר בשירי, והערכות תלות, בית המשפט מצא אותן פחות משכנעות. בשירי תיעד בעיקר את מה שהצהירו השוכרים, ולעתים קרובות החריג את נוכחות הנתבעים כפי שהורה אביהם כדי להימנע מהעלאת שכר הדירה. עדים התומכים בנתבעים תיארו את מקום מגוריהם העקבי ואת הטיפול בהוריהם, מה שחיזק את טענותיהם. ההחלטה הדגישה כי מטרת הערכות התלות אינה לתעד מגורים אלא להעריך תלות. בית המשפט הכיר בכך שההחלטה המנהלית הקודמת של עמידר התבססה על חקירות עובדתיות חלקיות, והדגיש את חשיבותה של גישה מקיפה מבוססת ראיות לקביעת השכירות החוקית. בעקבות זאת נדחתה תביעת הפינוי, ונפסקו לנתבעים הוצאות, בעוד שהתאמות שכר הדירה יבוצעו בהתאם לנוהלי משרד השיכון. בנוסף, למרות מאפייני הנגישות של הדירה המותאמים לדיירים עם מוגבלות, שהנתבעים הנוכחיים אינם זקוקים להם, הוצעה הצעה לדיור חלופי שישרת את הנזקקים אך לא יושמה.