בג"צ 7509/18

תקציר

העותרת היא בעלת חלקות קבורה בירושלים ועוסקת בקבורת נפטרים יהודים. היא עתרה לקבלת אישור קונסולרי להעברת גופת יהודי שנפטר מחו"ל לקבורה בחלקותיה, ללא צורך ברישיון קבורה מהשר לשירותי דת. המשיבים טענו כי התנהלותה של העותרת לוקה בחוסר שפיות משום שהסתירה מבית המשפט מידע רלוונטי, לא מיצתה הליכים ועסקה בעזרה עצמית. עוד טענו כי העותר, המוגדר כ"חברת קבורה", מחויב על פי חוק לקבל רישיון קבורה. בית המשפט הסכים עם טענות הסף של המשיבים וקבע כי התנהלות העותרת מעידה על חוסר שפיות ושפיטה עצמית. העותרת נמנעה מלחשוף התכתבויות חיוניות, בהן נאמר לה כי היא זקוקה לרישיון קבורה וכי פעילותה הנוכחית אינה חוקית. בנוסף, היא לא פתחה בהליכים משפטיים ולא הגישה בקשה להיתר קבורה למרות הודעות ברורות. בית המשפט הדגיש כי אינו יכול להעניק סעד לעותרים העושים צדק בעצמם. זאת ועוד, מצא בית המשפט כי חוק שירותי דת ותקנותיו חלים על עניינו של העותר. העותרת נכנסה להגדרת "חברת קבורה" ונזקקה לרישיון קבורה. התקנות נועדו לשמור על הסדר הציבורי, להבטיח ניהול תקין של בתי העלמין ולקבוע גורם אחראי לפיקוח ולתחזוקה של בתי העלמין לאורך זמן. בעלותה הפרטית של העותרת בחלקות לא פטרה אותה מקבלת רישיון. בית המשפט דחה גם את טענות העותרת כי שכירת שירותים מצדדים שלישיים והיעדר תמיכה כספית מהמוסד לביטוח לאומי פוטרים אותה מחובת הרישיון. החלטת הקונסול לאכוף את דרישת רישיון הקבורה נמצאה כיישום סביר של הדין הקיים ולא שינתה את המצב הנורמטיבי. החמרת מדיניות האכיפה בנוגע להיתרי קבורה לא היוותה שינוי נורמטיבי, ולעותרת לא הייתה זכות קנויה לצפות כי מדיניות ההסדרה תיוותר על כנה. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות העותר בדבר פגיעה בחופש העיסוק ובזכות לכבוד, שכן התקנות אושרו בעבר כחוקתיות. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשת העותרת לתקן חקיקה ראשית, שכן היא מהווה ניסיון פסול להורות למחוקק. בסיכומו של דבר, העתירה נדחתה בשל חוסר שפיותה ועזרתה העצמית של העותרת, והיא חויבה לשלם בהוצאות המשיבים.