בג"צ 1000/92

תקציר

במקרה פורץ דרך שעסק ביישומם של דיני שיתוף בנכסים על ידי בית הדין הרבני, התעוררה שאלה קריטית: האם עקרון השיתוף בנכסים שפיתח בית המשפט העליון בישראל חל בבתי הדין הרבניים? במקרה זה היו מעורבים עותרת ובן זוגה לשעבר. העותרת טענה לחלוקה שווה של הרכוש שנצבר במהלך נישואיה, כפי שהוכר על ידי בתי המשפט האזרחיים מכוח דיני השיתוף, שם חזקה על בני זוג החיים יחד ומנהלים משק בית משותף. עם זאת, בית הדין הרבני דחה חזקה זו, תוך דבקות מוחלטת בהלכה היהודית, שאינה מכירה באופן אינהרנטי בשיתוף כזה אלא אם הוסכם במפורש על ידי שני הצדדים. על החלטה זו הוגש ערעור בטענה שהיא מפרה את חוק שיווי זכויות האישה, הקובע שוויון בין המינים ואמור להנחות הליכים גם בבתי הדין הדתיים, אך בית הדין הרבני דחה חוקים אזרחיים של חלוקת נכסים. בסופו של דבר קבע בית המשפט העליון כי עקרונות המשפט האזרחי, ובפרט חזקת השיתוף בנכסים, חייבים לחול בבתי הדין הרבניים כאשר זכויות רכושיות וחלוקה נחשבות במסגרת גירושין. בית המשפט הדגיש כי זכויות האזרח, לרבות זכויות הקניין, הן זכויות יסוד ואינן ניתנות לשינוי רק משום שהתיק נדון בבית דין דתי. בדחותו את החלטת בית הדין הרבני, חיזק בית המשפט העליון את הקביעה כי על בתי הדין הרבניים ליישר קו עם המשפט האזרחי של המדינה כדי להבטיח שוויון בין המינים ולשמור על זכויות הקניין, ובכך למנוע את פיצול המעמד המשפטי ולהבטיח יישום עקבי של חוקים במערכות משפט שונות.