בג"צ 494/03

תקציר

פסק הדין דן בעתירה הקוראת תיגר על חוקתיותו של סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי, המגדיר קריטריונים לתושבות לצורך זכויות סוציאליות. התיקון הוצע תחילה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אומץ באופן עצמאי על ידי משרד המשפטים, ושולב בחוק ההסדרים הממלכתיים, התשס"ג-2003. למרות דיונים קצרים, היא נדונה והתקבלה בוועדת הכספים של הכנסת בהשתתפות ארגונים חברתיים ונציגים. העותרים טענו כי התיקון לחוק מפלה לרעה בעלי אשרות זמניות בכך שהוא מחריג אותם מלהיחשב תושבים לצורכי ביטוח לאומי ומטיל תקופת המתנה נוספת של 183 יום לפני מתן זכויות אלה. עם זאת, בית המשפט מצא כי קריטריון התושבות הוא בסיס לגיטימי לזכויות סוציאליות, המקובל במערכות רווחה בעולם, וכי הגדרת תושבות לפי סוג אשרה אינה מהווה אפליה או פגיעה בזכויות חוקתיות. תוך הכרה בהיעדר פוטנציאלי של "מנגנון חריגים" לבעלי זיקה משמעותית למדינה, ציין בית המשפט כי ההוראות הקיימות מאפשרות מקרים מיוחדים, אם כי העותרים לא ביקשו חריג כזה. בנוסף, קבע בית המשפט כי אין פגיעה בזכות לביטחון סוציאלי או לביטוח בריאות, שכן זכויות אלה אינן מוחלטות מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תקופת ההמתנה של 183 יום נחשבה סבירה כדי להבטיח את מגוריהם הרגילים של התובעים בישראל. העתירה כולה נדחתה, קוראת להבין את המציאות הכלכלית הקשה בישראל ולהדגיש את הצורך לאזן בין מטרות החקיקה לבין חמלה וערבות הדדית.