דב"ע נא/7 - 6

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותה ותחולתה של תקנה 37 לתקנות קופות גמל בדבר קצבת שאירים לאחר פטירת חבר. התקנה קובעת כי שאירים זכאים לקצבה אם היו לחבר לפחות 12 חודשים רצופים של תשלומים לקרן לפני פטירתו. עם זאת, אם מותו של החבר נגרם כתוצאה ממחלה שהייתה קיימת לפני הצטרפותו לקרן, נדרשת תקופת חברות ארוכה יותר של 36 חודשים. המערערת, אלמנתו של חבר שנפטר, ביקשה לקבל קצבת שאירים מקופת המשיב. הקרן דחתה את בקשתה בטענה שמותו של בעלה נבע ממחלה שקדמה לחברותו. בית הדין לעבודה דחה את העתירה, והוביל לערעור זה. הערעור מתמקד בשתי סוגיות עיקריות: פרשנותה של תקנה 37(ב) ונטל ההוכחה בדבר הקשר הסיבתי בין מחלתו של החבר לבין מותו. בית המשפט מפרש את התקנה כקובעת האם המחלה קדמה להצטרפות החבר לקרן לאחר מותו, לטובת מטרת הביטוח הלאומי של הקרן. בנוסף, בית המשפט מטיל את נטל ההוכחה על התובע לעניין הכלל אך מטיל אותו על הקרן למעט מחלות שקדמו להצטרפות. באשר לסטנדרט ההוכחה, בית המשפט מגיע למסקנה כי בעוד שסטנדרט פלילי של הוכחה מעבר לספק סביר אינו מתאים למשפט אזרחי, היבטי הביטחון הסוציאלי של המקרה מצדיקים נטל הוכחה גבוה יותר מאשר הנטייה האזרחית של מאזן ההסתברויות. אשר על כן, הערעור נדחה, שכן הראיות שהוצגו עומדות בסטנדרט הנדרש.