ת"א 508/98

תקציר

פסק הדין דן בקבילות ראיות בהליכים אזרחיים המבוססים על פסקי דין פליליים. על פי סעיפים 42א ו-42ג לפקודת הראיות, פסק דין מרשיע במשפט פלילי נחשב ראיה לכאורה במשפט אזרחי קשור, במיוחד אם הצדדים בשני המקרים זהים או דומים. במקרה זה, העובדות שהוצגו בכתב אישום במשפט פלילי קודם נחשבות כממצאים של בית המשפט האזרחי, ומאחר שהנאשמים בתיק האזרחי לא הציגו ראיות סותרות, העובדות מכתב האישום נחשבות למכריעות. עם זאת, השופטת דוחה את טענת התובעת כי יש לשפות אותה על ידי הנתבעים בגין התשלומים ששילמה לכאורה לבעלי חנות עתיקות שנשדדה. התובעת, שהייתה חברת הביטוח, טענה כי שילמה לבעלי החנות 356,550 ליש"ט תגמולי ביטוח בעקבות שוד, אך לא סיפקה כל ראיה מוצקה מלבד תצהיר עד. העד, מר וייט, לא התייצב לחקירה נגדית נוספת, דבר שפגע באמינות תצהירו והמסמכים המצורפים. יתר על כן, השופט מצא חשד כי התובע לא שמר את הראיות הרלוונטיות ורק הציג מסמך המאשר את התשלום מספר ימים לפני הגשת התביעה. בסיכומו של דבר, התובע לא עמד בנטל ההוכחה, מה שהוביל את השופט לדחות את התביעה ולהורות לתובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.