ע"א 736/85

תקציר

פסק הדין בתיק זה, שעניינו בני זוג גרושים שלא הצליחו להסכים על חלוקת רכושם המשותף, נסוב בעיקרו סביב השאלה השיפוטית האם לבית משפט השלום סמכות להתערב בעניינים הקשורים לפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג. בית המשפט העליון קבע כי מאחר שכבר מתנהלים הליכים נפרדים לפירוק שיתוף וגירושין, אין לבית הדין סמכות לאחד את הדיונים. רק הסכמת שני הצדדים יכולה להביא להכללת עניין הרכוש בתביעת הגירושין, שבמקרה זה היה חסר. לפיכך, הייתה ראויה החלטתו הראשונית של בית משפט השלום לדחות את הדיון בפירוק השותפות עד לסיום ההליכים בבית הדין הרבני. בית המשפט העליון הדגיש כי ייזום דיונים על פירוק השותפות עשוי דווקא לסייע בפתרון המחלוקת הכוללת. זאת, משום שקביעת חלקו של כל אחד מבני הזוג עשויה להקל על יישוב סוגיות אחרות התלויות ועומדות בפני בית הדין הרבני. עם זאת, בית המשפט גם הבהיר כי פירוק השיתוף לא צריך להביא בהכרח לפינוי מי מהצדדים מהדירה, במיוחד כאשר הליך הגירושין עצמו עדיין מתנהל. במקום זאת, הציע בית המשפט להפעיל שיקול דעת בעיכוב ביצוע כל פינוי, ולאפשר לבית הדין הרבני להכריע בעניין. בעיקרו של דבר, פסיקת בית המשפט העליון מחזקת את ההפרדה בין הליכים משפטיים מקבילים אלה ומדגישה את הצורך בשיתוף פעולה ובהסכמה בין הצדדים עצמם להשגת הסכם היפרדות כולל. בהיעדר זאת, אין לבית המשפט ברירה אלא לשמור על הסטטוס קוו ולדחות את הערעור על החלטת הערכאה הנמוכה יותר. כל צד אחראי לשכר הטרחה שלו.