סע"ש 4909-12-12

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם קיבוצי שנחתם בין מעסיק (הנתבע מס' 1, המכונה "המוסד") לבין עובדיו, לרבות התובעים, המיוצגים על ידי ההסתדרות. לפני ההסכם פתחו העובדים בשביתה חלקית, שהובילה לניכויי שכר על ידי המוסד. סוגיית ניכוי השכר במהלך השביתה לא הוסדרה בהסכם הקיבוצי, מה שהוביל לניכויים חד צדדיים על ידי המוסד. התובעים, המיוצגים על ידי הסתדרות העובדים הארצית, דרשו החזר של הסכומים שנוכו, בטענה כי ההסתדרות אינה יכולה להגיע להסכמה על תביעות פרטניות וכי הניכוי אינו מאושר. עם זאת, בית המשפט קיבל את עמדת הנאשמים. נקבע כי ההסכם הקיבוצי המשלים, שקבע את שיעור החזר הניכויים על 95%, חל גם על התובעים, למרות אי השתתפותם בשביתה. בית הדין הדגיש את אופייה הקיבוצי של השביתה וההסכם שבא בעקבותיה, שהצדיק קביעה קיבוצית של שכר הולם. יתר על כן, ניסיונה של ההסתדרות הלאומית לערער על ההסכם הקיבוצי ולערער את מעמדה של ההסתדרות היציגת, נתפס כבלתי ראוי. בית הדין הגיע למסקנה כי פעולות המוסד עלו בקנה אחד עם ההסכם הקיבוצי וההסכם המשלים, ודחה את טענות התובעים. החלטה זו מחזקת את עוצמתם של יחסי העבודה הקיבוציים ואת תפקידם של הארגונים המייצגים, תוך הדגשה כי תביעות הפרט אינן יכולות לגבור על הסכמים קיבוציים. לא ניתן צו להוצאות, ולתובעים ניתנה זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.