בש"א 3471/98

תקציר

המשיב, חלבי, תבע את המערער, סאלם, בגין עוולת גניבת העין, בטענה כי סאלם העתיק את מוצריו וסמליו בחוסר תום לב, כך שמוצריו של סאלם ייראו כאילו הם שלו. לחילופין, חלבי תבע בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את טענתו של חלבי, ונתן צו מניעה קבוע נגד סאלם, שאסר על שימוש בלוגואים מסוימים ובחלק מעיצובי המוצר. שני הצדדים ערערו. הרוב בבית המשפט העליון קבע כי סאלם אכן ביצע גניבת עין ביחס לסימני הלוגו, שכן הם היו כמעט זהים לאלה של חלבי וחלבי רכש להם מוניטין. עם זאת, דעת הרוב קבעה כי חלבי לא הוכיח כי המוצרים עצמם רכשו מוניטין בקרב הציבור, דבר המהווה תנאי הכרחי לעוולת גניבת העין. לפיכך, הערעור התקבל באופן חלקי, וצו המניעה הוגבל לסימני הלוגו. השופטת זועבי, בחוות דעת חולקת, סברה כי חלבי הצליח להוכיח את המוניטין של מוצריו, וכי הזהות הכמעט מוחלטת בין המוצרים תומכת בטענה זו. עוד טענה השופטת זועבי כי המבחן לקיומה של הטעיה הוא מבחן אובייקטיבי, וחלבי עמד בדרישה זו. באשר לערעור שכנגד, קבעה השופטת זועבי כי לא נקבעה עילת ההתעשרות ולא במשפט, שכן מדובר במוצרים נפוצים ופשוטים, ואין הוכחה להשלכות כלכליות חמורות. הציפיות הנוספות של חלבי גברו על אינטרסים חשובים אחרים, כגון חופש העיסוק ותחרות הוגנת. השופט חשין הסכים עם ממצאי דעת הרוב בערעורו של סאלם, אך החזיק בדעה שונה לגבי הערעור שכנגד. לדברי השופט חשין, מאחר שהמוצרים היו חסרי ייחוד, לא הייתה מניעה ליצור מוצרים דומים, ומושג ההעתקה לא היה ראוי בהקשר זה. משכך, נדחה הערעור שכנגד, והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך הערכת הפיצויים.