בג"צ 2819/09

תקציר

המקרה סובב סביב זוג נשוי שהתגרש פעמיים ונישאו מחדש זה לזה במשך שלושים שנה. לאחר נישואיהם מחדש בשנת 2005, חתמו בני הזוג על "הסכם נישואים". בין היתר, נקבע בהסכם כי כל הפרה של תנאיו תביא להרחקת הצד הפוגע ממקום מגוריהם המשותף של בני הזוג, והעברת כל הזכויות בדירה לבן הזוג השני. האישה הגישה לראשונה תביעת גירושין באוגוסט 2006, בטענה שבעלה הפר את ההסכם ודרשה שיכירו בה כבעלים היחיד של הדירה. בית הדין הרבני קבע כי לא ניתן להתגרש עד להפסקת המגורים המשותפים וכן קבע כי הבעל לא הפר את ההסכם. לאחר מכן משכה האישה את תביעת הגירושין שלה וביקשה שלום בית. בית המשפט דחה את התביעה, מתוך סבר כי היא הוגשה במרמה כדי להבטיח בעלות בלעדית על הדירה. לאחר מכן הוגשו שורה של תביעות ותביעות שכנגד, כאשר שני בני הזוג ביקשו גירושין ופירוק רכוש משותף. בסופו של דבר פסק בית הדין הרבני נגד האישה, ומצא את מעשיה לא כנים ומונעים מרצון לפנות את בעלה מהדירה. האישה ערערה לבית הדין הרבני הגדול בטענה כי החלטת הערכאה הנמוכה יותר הענישה אותה על כך שביקשה צו הרחקה והתעלמה מתנאי הסכם הנישואין. היא גם ערערה על סמכותו של בית המשפט לפרש את ההסכם. עם זאת, בית הדין הרבני הגדול דחה את הערעור, והסכים עם ממצאי הערכאה הנמוכה יותר וסמכותה. טענותיה של האישה בדבר פרשנות הסכם הנישואין וניהול ההליך נמצאו חסרות שחר. ההחלטה למנות באי כוח הצדדים ככונסי נכסים שיפקחו על מכירת הדירה אושרה אף היא. בפסק הדין הודגש כי תפקידו של בית המשפט אינו לשמש כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים אלא להתערב רק בעת הצורך, מה שלא היה המקרה כאן. צו הביניים הוסר, והאישה חויבה לכסות את הוצאותיו המשפטיות של הבעל.