ע"א 84/70

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך שוכר-משכיר, כאשר המשכיר ביקש לפנות את השוכר מחנות שכורה ברחוב לוינסקי בתל אביב. בית משפט השלום פסק תחילה לטובת המשכיר, והורה על פינוי השוכר בעילה של נטישה, אך הציע תקופת חסד של שנה לשוכר לחזור ולשמור על החזקה. המשכיר ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בטענה כי הערכאה הנמוכה חרגה מסמכותה במתן סעד הוגן לשוכר. בית המשפט המחוזי נעתר וביטל את תקופת החסד, מה שגרם לשוכר לערער לבית המשפט העליון. גם בית המשפט העליון, לאחר שבחן את התיק, הסכים כי שגה בית משפט השלום בכך שהציע לדייר סעד הוגן ללא סמכות. על פי פסק הדין, החלטת בית משפט השלום להעניק לשוכר תקופת חסד הייתה חריג לממצאיו שלו, שהתבססו בצדק על נטישת השוכר את הנכס. בית המשפט הדגיש כי השוכר לא הוכיח רצון כן לתקן את המצב ולהמשיך להשכיר את הנכס כדין. נקבע כי דברי השוכר חסרי אמינות, במיוחד בהתחשב בשהותו הממושכת בארה"ב ובכוונתו המותנית לשוב לישראל. השופטים הדגישו כי אחיו של השוכר, המנהל כיום את החנות, אינו יכול להיחשב כשוכר ולכן לא ניתן להתחשב בזכויותיו. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של השוכר, ובכך חיזק את החלטת בית המשפט המחוזי ואישר את צו הפינוי. השוכר חויב לשלם למשכיר הוצאות משפט בסך 500 ל"י. פסק הדין מחזק את התפיסה כי על בתי המשפט, בנסיבות המתאימות, להפעיל את שיקול דעתם לסלוח לשוכרים מטעמים חוקיים ולהציע להם הזדמנות לשמור על המושכר, בתנאי שיפגינו רצון אמיתי לציית לחוק. אלא שבמקרה זה, חוסר אמינותו של הדייר וכוונותיו הבלתי כנות הצדיקו את הפינוי.