ע"פ 5795/14

תקציר

בפסק דין זה בחן בית הדין לערעורים הן את ערעורי המערער והן את ערעורי המשיב בתיק עבירת מין. לאחר בחינת הראיות, הטענות והממצאים הפרוצדורליים, החליט בית המשפט לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין באשמה, שכן לא מצא טעות מהותית בקביעת ההסכמה והמהימנות על ידי הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט הדגיש את חוסר רצונו הרגיל להתערב בממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, במיוחד במקרים של שיפוטי מהימנות המבוססים על עדויות עדים, אלא אם נפלה טעות ברורה או חוסר עקביות. חרף שזיהה כמה סתירות לכאורה בעדותה של המתלוננת, סבר בית המשפט כי סוגיות אלה הן שוליות ולא די בהן כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. יתר על כן, בית המשפט ציין את הקושי להשיג ראיות אובייקטיביות בתיקי עבירות מין, בהסתמך לא פעם על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית משפט קמא. טענותיו של המערער בדבר יכולותיו הקוגניטיביות והמילוליות הנמוכות נשקלו אך בסופו של דבר לא היו משכנעות דיין כדי להטיל ספק במהימנות עדותו. בנוסף, דחה בית המשפט את הערעור על פסילת סירובה של המתלוננת להיבדק בפוליגרף, ואישר מחדש עקרונות משפטיים מבוססים בדבר אי קבילותה של ראיה כזו. מנגד, בית המשפט נעתר חלקית לערעורו של המשיב, ומצא כי עונש המאסר הראשוני של חמש וחצי שנים מקל יתר על המידה בהתחשב בחומרת העבירות, בעברו הפלילי המשמעותי של המערער ובפגיעה הקשה בקורבן. בית המשפט הגדיל את תקופת המאסר של המערער לשבע שנים, תוך שמירה על רכיב הפיצויים, כדי להתאים טוב יותר למדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג זה, ובפרט בעבירות שבהן מעורבים קטינים. פסק הדין מדגיש את מחויבותו של בית המשפט לאזן בין נסיבות אינדיבידואליות לבין אמות מידה משפטיות רחבות יותר וציפיות חברתיות בנוגע לעבירות מין.