ע"א 153/71

תקציר

בית המשפט העליון ביטל פסק דין של בית המשפט המחוזי והחזיר על כנו את החלטת בית משפט השלום. התיק עסק בסכסוך רכושי בין יורשיו של צבי סטרכילביץ', שתבעו את אנני אלטשולר ואת אליהו וויל בשנת 1958, בדרישה להסיר את ידיהם ממבנה שהוקם על חלקת אדמה בתל אביב, שהיורשים טענו לבעלותה. הנתבעים טענו כי המגרש נרכש משטרכילביץ' ולחילופין חלה עליו תקופת ההתיישנות. בית משפט השלום דחה את תביעת היורשים על יסוד תקופת ההתיישנות, החלטה עליה ערער לבית המשפט המחוזי. בינתיים, בשנת 1969, תבעה החברה המשיבה, הקשורה ליורשים, את צוואה בגין "שכר ראוי" עבור השימוש בקרקע. הנתבעים בתובענה זו, יורשיו של אלטשולר, השתמשו בהחלטת בית משפט השלום הקודמת כהגנה וביקשו לדחות את התביעה החדשה. בית משפט השלום נעתר, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו, מה שהוביל לערעור הנוכחי בפני בית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי שתי עילות התביעה – התביעה הראשונה לחזקה בחלקה והתביעה שלאחר מכן לשכר ראוי עבור השימוש בה – שונות. עם זאת, שוני העילות לא שלל את תחולת המושג המשפטי של "מעשה בית המשפט". תוצאותיו של מעשה בית משפט היו כפולות: השתק העילה הנדונה והשתק של תביעה קשורה. במקרה זה, דחיית התביעה הראשונה חסמה את דרכם של היורשים לבית המשפט באותה עילת תביעה. נימוקיו של בית המשפט המחוזי, כי ההחלטה הקודמת נגעה לבעלות על הקרקע, התבססו על חקיקה מיושנת. על פי הדין הקיים, טענת הגנה הנוגעת למקרקעין אינה מצויה בסמכותו הבלעדית של בית המשפט המחוזי. בית המשפט אף הבהיר את תחולתו של סעיף 35 לחוק בתי המשפט, המתייחס למעשה בית המשפט. ההוראה מגבילה את תחולת מעשה בית המשפט למצבים שבהם אותה שאלה תיפול בסמכותו הבלעדית של בית משפט אחר בשל טיבה. מאחר שלבית משפט השלום הייתה סמכות לדון בשתי התביעות, ההחלטה במשפט הראשון היוותה מעשה של בית המשפט שחל על המשפט השני. לכן, היורשים לא יכלו לערער על ההחלטה הקודמת. יתר על כן, בית המשפט הסביר כי תקופת ההתיישנות, כפי שנקבעה במשפט הראשון, לא העניקה בעלות לנתבעים, אלא אסרה על היורשים לאכוף את זכות החזקה שלהם. המשמעות המעשית של פסק הדין הייתה כי לנתבעים חסינות מפני תביעות החזקה של היורשים, ולכן היורשים לא יכלו לדרוש שכר הולם עבור השימוש בנכס. לפסוק אחרת היה סותר את פסק הדין הקודם. לפיכך, ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והחזיר על כנו את החלטת בית משפט השלום, והורה למשיב לכסות את הוצאות המערערים בכל שלוש רמות ההתדיינות המשפטית.