עמ"מ 4/94

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על צו מעצר מינהלי של אדם לפי חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979. הערעור נדחה תחילה לאחר שהמערער סירב לקיים את הדיון בדלתיים סגורות, אך בהמשך הוגש מחדש והתקבל. המערער טען כי מעצר מינהלי פוגע בערכים דמוקרטיים, שולל באופן שרירותי את חירותו של אדם ומטרתו לשלול ממנו את חופש הביטוי. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי בעוד שחוק היסוד מגן על חירות הפרט, ישנם מקרים חריגים שבהם שלילת חירות מותרת, בתנאי שהיא מוצדקת, מידתית ומבוססת על דין תקף. במקרה זה מצא בית המשפט כי חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) נחקק כדין והכיר בסמכותו של שר הביטחון להוציא צווי מעצר מינהלי בנסיבות מסוימות. בית המשפט נקט זהירות בקיום צווים כאלה, והדגיש כי עליהם להתבסס על ראיות מוצקות בדבר סכנה לביטחון המדינה או לשלום הציבור. בעוד שחלק מהתבטאויותיו של המערער היו מוגנות בחופש הביטוי, מצא בית המשפט ראיות חסויות למעורבותו בארגון שהיווה איום ממשי. לפיכך דחה בית המשפט את הערר, תוך ציון חומרת המעצר המנהלי ועידוד שר הביטחון לשקול צעדים פחות קיצוניים. פסק דין זה מדגיש את הביקורת השיפוטית הקפדנית על סמכויות חריגות תוך הכרה בנחיצותן במצבים מסוימים.