רמ"ש 1256-02-18

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לתביעה שהגישה אם ביולוגית (המבקשת) נגד בן זוגה לשעבר (המשיב) בדבר הזכות לשמור על קשר עם ילדם לאחר פרידתם. המבקשת ביקשה לגדל את הילד כהורה יחיד ללא כל מעורבות מצד המשיב, ואילו המשיבה ביקשה להמשיך את הקשר עם הילד. בית המשפט נדרש להחליט האם ליתן צו מניעה זמני לשמירת המצב הקיים ולאפשר ביקורים מפוקחים בין המשיב לילד עד למתן פסק הדין הסופי. השופטת פתחה את דבריה בהכרה בזכותה של המשיבה להגיש את התביעה, והדגישה כי העובדה שהיא אינה האם הביולוגית או מוכרת כדין כאפוטרופוסית אינה פוסלת אותה מקיום הסדרי ראייה. השופט התייחס לפסיקה קודמת שהכירה באפשרות של משמורת משותפת בזוגות חד מיניים. בית המשפט היה צריך לאזן בין האינטרסים של כל הצדדים המעורבים, ובמיוחד של הילד הקטין, שטובתו הייתה השיקול העיקרי. השופטת בחנה את העובדות ומצאה כי קיום מערכת יחסים מצומצמת ומפוקחת בין המשיב לילד עד להכרעת הדין הסופית יהיה לטובת הילד. בית המשפט סבר כי פרידה ממושכת תפגע בילד ועלולה לפגוע בהליך המשפטי, שכן הילד עלול לגדול ללא קשר משמעותי עם המשיב. השופטת דחתה גם את טענות המבקש בדבר הסתה מצד המשיב וקבעה כי התנהגותו של המשיב לא פגעה בקטין. ההחלטה לדחות את בקשת המבקש להפרדה מוחלטת ולמתן צו מניעה זמני התבססה על ההבנה כי היא שומרת על המצב הקיים ומשרתת את טובת הילד. החלטה זו עלתה בקנה אחד גם עם פסיקה קודמת בעניין סעד זמני. המבקש חויב בהוצאות המשיב, והשופט התיר את פרסום ההחלטה ללא פרטים מזהים. בפסק הדין הודגש כי מדובר בהסדר זמני עד לקבלת פסק דין מקיף לאחר שמיעת ראיות ועדויות נוספות.