בג"צ 45/71

תקציר

במקרה זה ערערו העותרים על דרישת העירייה לפינוי מתקניהם, לרבות מנוף, צריף וגדר, הנמצאים על מגרש ציבורי לאורך נחל הירקון בתל אביב. השטח יועד לשימוש הציבור כפארק וטיילת. העותרים הפעילו שם את העסק שלהם להשכרת סירות, וטענו לשימוש ארוך שנים משנת 1936 ללא התנגדות מוקדמת מצד העירייה. עם זאת, בג"ץ קבע כי אי-פעולה ממושכת של בעל קרקע אינה מקנה זכויות משפטיות לכובשים, אלא אם כן חלה התיישנות או שנסיבות אחרות מצביעות על הסכמה. העותרים טענו כי הם בעלי רישיון וכי לא ניתן לשלול את רשותם על סמך תקדימים היסטוריים. למרות שלא היה ברשותם אישור מפורש, בית המשפט מצא כי העירייה אפשרה במשתמע את השימוש בהם בכך שלא התנגדה במשך למעלה מ-25 שנה ובאמצעות אינטראקציות שהצביעו על עידוד עסקיהם. עם זאת, בית המשפט קבע כי העירייה אמנם קיבלה בשתיקה את נוכחותם של העותרים, אך עדיין ניתן לשלול היתר זה. בית המשפט נימק זאת בכך שהצרכים הציבוריים, כגון פיתוח הפארק המיועד, גוברים על האינטרסים העסקיים הפרטיים של העותרים. כך, בעוד שהעירייה נמנעה מלכתחילה מהליכי פינוי, פעילות העותרים עלתה בקנה אחד עם המטרה הציבורית של החלקה, אך לא ניתן היה לקיימה ללא הגבלת זמן בניגוד למטרות הפיתוח של העיר. בית המשפט נתן ארכה של שנתיים לעותרים להתפנות, בהתחשב במשך פעילותם העסקית ובצורך בלוח זמנים סביר למציאת חלופה.