ע"פ 2566/14

תקציר

ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נבחן בשלוש טענות עיקריות: טענות הקשורות ישירות לתאונה עצמה, רשלנות והסתרה לכאורה של רשויות המדינה במהלך החקירה, והקביעה כי מעשיו של המערער היוו, לכל היותר, שיקול דעת מוטעה ולא הריגה. בית המשפט דחה את כל הטענות הללו. באשר לתאונה, ערער המערער על ממצאי בית המשפט המחוזי בנוגע למהירות הנסיעה ותנאי הדרך, וטען באופן ספציפי כי ליקויים בתשתית הדרכים תרמו לאירוע. עם זאת, ערכאת הערעור צידדה בהסתמכותו של בית המשפט המחוזי על עדותו של המומחה ברונשטיין בעניין אתרוג, ואישרה כי מהירותו של המערער במהירות של 98 קמ"ש הייתה מופרזת בהתחשב בנסיבות. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענות בדבר ליקויי דרך שגרמו לתאונה, תוך הדגשת אחריותה של המערערת לאובדן השליטה עקב מהירות מופרזת. המערער טען גם לרשלנות חקירתית, לרבות טענות כי הרשויות כשלו בטיפול בליקויים בכביש והחליפו כביכול את מעקה הבטיחות לאחר התאונה כדי לטשטש ראיות. בית המשפט לא מצא טעם בקביעות אלה, ציין את היעדר הראיות התומכות בטענות אלה וקבע כי בכל מקרה, פגמים פוטנציאליים לא ינתקו את הקשר המשפטי בין התנהלות המערער לבין התאונה. לבסוף, בבואו לדון בשאלה האם ההרשעה צריכה להיות בגין הריגה או גרימת מוות ברשלנות, הרחיב בית המשפט את רשלנותו החמורה של המערער, הצביע על מודעות לסיכון והדגיש את חומרת התנהגותו, ובסופו של דבר אישר את הרשעתו בהריגה. בהתחשב בגזר הדין, מצא ערכאת הערעור את החלטתו של בית משפט קמא בדבר 8 שנות מאסר ראויה ואינה חורגת מתקדימים מבוססים, חרף התוצאה הטרגית של הרוגים רבים. הם הכירו במורכבות ההתאמה בין רמת ההתנהגות הפסולה של המערער לבין התוצאות החמורות של התאונה, אך הגיעו למסקנה כי גזר הדין משקף שיקול מאוזן של הרתעה נדרשת ונסיבותיו האישיות של המערער לאחר התאונה. בסופו של דבר, שני הערעורים – של המערער והמדינה – נדחו, ואישרו את פסק הדין הראשוני ואת גזר הדין.