ע"פ 286/84

תקציר

המשיב הואשם בסחיטה באיומים, אך הורשע בבית המשפט המחוזי באיומים ובהסגת גבול. התיק הגיע לבית המשפט העליון בערעור ובערעור שכנגד על גזר הדין וגזר הדין. בית המשפט העליון קבע, כי מעשיו של המשיב נופלים תחת עבירת הסחיטה באיומים כהגדרתה בסעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולא רק איום כהגדרתו בסעיף 192, חרף סברו בתום לב של המשיב כי הוא תובע חוב המגיע לו. זאת, משום שמטרת האיום, כהגדרתו בסעיף 428, היא לגרום למאוים לעשות או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשות, ואמצעי השימוש באיומים הוא כשלעצמו פסול ובלתי חוקי. עוד קבע בית המשפט כי טענת זכות בתום לב, שאינה מתירה שימוש באיומים, אינה הגנה תקפה לפי סעיפים 14 ו-192 לחוק העונשין. יתר על כן, אמת המידה לקביעת חוקיות האיום היא המעשה עצמו ולא כוונתו או זיקתו של המאיים לנושא. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי שפיטה עצמית אינה הגנה מותרת, וההרשעה המתאימה למעשיו של המשיב היא סחיטה באיומים כנטען. עם זאת, בית המשפט דחה את ערעור המדינה על גזר הדין, שכן המשיב כבר ריצה את עונשו בעת מתן פסק הדין, ולכן לא יהיה זה צודק לכלוא אותו שוב. לפיכך, פסק הדין בערעור התקבל, הערעור שכנגד נדחה, וההרשעה עמדה כסחיטה באיומים.