בג"צ 853/86

תקציר

פסק הדין בתיק זה נסוב סביב החלטת מנכ"ל משרד הבריאות (המשיב מס' 1) להתיר למשיב מס' 2 לפתוח בית מרקחת בטווח של חמש מאות מטרים מבית המרקחת הקיים של העותרים. הממונה ביסס את החלטתו על סעיף 20(א) לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], הקובע כי אמנם אין לפתוח בית מרקחת בטווח של חמש מאות מטרים מבית מרקחת אחר, אך ניתן לחרוג ממנו אם הדבר "דרוש להבטחת אספקה סדירה של תרופות". העותרים טענו כי הממונה הפעיל באופן פסול את שיקול דעתו בהתרת חריגה זו. בג"ץ קבע כי בית המשפט אינו מתערב בשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות, כל עוד הן פועלות בתום לב, בסבירות ועל בסיס שיקולים ענייניים. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט ש' ולנשטיין, קבעה כי הממונה פעל בסבירות ובהתאם לסמכות המוקנית לו בחוק. השופט ולנשטיין פירש את המונח "חיוני" במובן הרחב, בהתאם לפסיקות קודמות, והסכים עם שיקוליו הצופים פני עתיד של המנכ"ל בהתבסס על נתונים מאומתים. השופט א' גולדברג, בחוות דעת חולקת, הדגיש כי ההפליה לטובת בתי מרקחת צריכה להיות הכלל, וחריג אי ההפליה. לדברי גולדברג, היה על המנכ"ל לשקול חלופות לפתיחת בית מרקחת מחוץ לרדיוס של חמש מאות מטר והכישלון בכך לא היה תקין. השופט א' ברק היה שותף לדעת הרוב כי יש לדחות את העתירה, אך הציע תובנות נוספות. הוא הבהיר את השיקולים שהמנכ"ל יכול לקחת בחשבון ואת מידת השכנוע הנדרשת. ברק קבע כי ניתן לשקול את הצורך להבטיח אספקה סדירה של תרופות בעתיד, אך יש להתבסס על נתונים סבירים. הוא התייחס גם למגבלות סמכותו של המנכ"ל והדגיש כי אינו יכול לחייב רוקחים לפתוח בתי מרקחת במקומות ספציפיים. בסופו של דבר החליט בית המשפט ברוב דעות לבטל את הצו המותנה ודחה את העתירה. העותרים חויבו לשאת בהוצאות שני המשיבים.