ת"א 210908/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הסכם פשרה שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו, אברהם בגדדישווילי, בנו המנוח בנימין ותמר פלד באמצע שנות ה-90, המעניק להם מעמד של דייר מוגן בסכסוך רכושי. שאלת המפתח הייתה הקביעה מי זכאי להיות "דייר" על פי ההסדר, ובכך לזכות אותם בהמשך החזקה במתחם. השופט קבע כי כוונת ההסדר הייתה להיטיב רק עם מי שהתגורר בפועל במתחם בעת ביצועו. לפיכך, ילדיו האחרים של בנימין, שלא התגוררו עמו, לא היו זכאים למעמד של דייר מוגן, וכך גם רחל אקרלינג, בתו השנייה של בנימין שעזבה את הנכס בשנת 1960 ולא חזרה. השופטת ביססה פרשנות זו על תצהירו ועדותו של אלי לוי, נציג העירייה, אשר ידע ממקור ראשון על נסיבות ההסדר. בנוסף, דחתה השופטת את טענותיה של לודמילה, נתבעת נוספת, שטענה כי ההסדר נועד להעניק מעמד מוגן לכל צאצאיו של אברהם, ללא קשר למקום מגוריהם. השופט מצא את עדותה של לודמילה נעדרת אמת בנושאים אחרים וסבר שיש לה אינטרס מובהק להגביל את מספר הנהנים. השופטת גם נמנעה מלהכריע במחלוקת בין לודמילה ותמר פלד בנוגע לזכויותיהן לפיצויים על פי הסדר הפשרה, שכן העניין כבר עמד בפני בית המשפט לענייני משפחה. בסיכומו של דבר, דחתה השופטת את טענות התובעים – שהיו ילדיו של בנימין – ואת תביעתם שכנגד, וחייבה אותם לשלם ללודמילה ולעירייה 7,000 שקל כל אחת שכר טרחת עורך דין. כמו כן חויבה רחל לשלם ללודמילה ולעירייה 3,500 שקל כל אחת שכר טרחת עורך דין. בפסק הדין הודגש כי מעמד הדייר המוגן לא עבר בירושה, וכל מקרה טעון בדיקה.