עש"א 14413-02-22

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת הנוגעת לפרויקט בית משותף במסגרת תמ"א 38, שמטרתו לחזק מבנים מפני רעידות אדמה באמצעות מתן תמריצים כלכליים לחיזוק ללא הריסה (תמ"א 38/1) או בהריסה ובנייה מחדש (תמ"א 38/2). המקרה עוסק בעיקר בתנאי הסף להסכמה בין בעלי בתים משותפים ובסמכותו של המפקח על רישום המקרקעין לפי חוק חיזוק החוק, המשנה את דרישות ההסכמה כך שיאזנו בין צרכי שלום הציבור לבין זכויות הקניין. בית המשפט הדגיש כי זכויות אלה אינן מוקנות אלא כפופות לשיקול דעת הוועדה המקומית. ההתמקדות הייתה בהבטחת שוויון מהותי ולא כלכלי בין בעלי היחידות בעת הוספת ערך באמצעות פרויקטי חיזוק. במקרה הספציפי הזה שגה הממונה בפסיקת פיצויים לאחד הבעלים המתנגדים, פרץ, שכן ההבדלים בהערכת השווי הכספי בין דירות ישנות לחדשות לא נשקלו כראוי ולא התמקדו בתוספות שטח. הסתמכותו של הממונה על שמאות לקויה הובילה להערכה שגויה של היתכנות הפרויקט וזכאותו של פרץ לפיצוי. בסופו של דבר התקבל ערעורם של יתר הבעלים, והפיצוי הכספי הראשוני שהוטל על פרץ בוטל בנימוק שתלונותיה הכלכליות לא ביססו פגיעה מהותית, בעוד שההקפדה על שוויון מהותי אושרה מחדש.