ע"א 347/72

תקציר

פסק הדין מתייחס למקרה של הגנה עצמית שהועלה כטענה משפטית על ידי המערער שהואשם בתקיפת המשיב. השופט דחה את טענת ההגנה של המערער, והוביל לערעור בנימוק שיסודות ההגנה העצמית לא יושמו כראוי במקרה זה. בית המשפט העליון פסק לטובת המערער, וקיבל את טענת ההגנה העצמית על בסיס העובדה שמעשיו של המשיב היוו מעשה תקיפה. נדונו מרכיביה המרכזיים של ההגנה העצמית, לרבות הזכות להתגונן מפני איום בכוח, לפעול באופן סביר בנסיבות הנתונות מבלי לחרוג ממידת הצורך, והבטחת קיומו של יחס סביר בין הנזק שנגרם לבין הנזק שנועד למנוע. יש לציין כי חובת הנסיגה אינה מוחלטת, ולא תמיד מצופה מאדם להימלט לנוכח איום. במקום זאת, לאדם יש את הזכות להתעמת עם תוקפן ולהשתמש בכוח סביר, במיוחד כאשר האיום הוא מיידי וממשי. במקרה זה נמצאו מעשיו של המערער מוצדקים, והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה. המשיב חויב לפצות את המערער בגין הוצאותיו המשפטיות בשתי הערכאות.