ה"פ 5052-11-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותו של פסק בוררות ביניים שהעניק למשיבים זכות להמשיך בשני פרויקטים של נדל"ן, בכפוף לתנאים מסוימים הנוגעים למבקשים. המבקשים טענו כי המשיבים לא מילאו אחר התנאים שנקבעו בפסק הבוררות ולכן יש להעביר אליהם את המיזמים. המשיבים טענו כי יש לדחות את טענות המבקשים על יסוד מספר טענות מקדמיות, ובהן כי ההליך בו בחרו המבקשים היה בלתי תקין, כי הסכסוך צריך להתנהל בדרך של בוררות וכי המבקשים פעלו בחוסר תום לב. בית המשפט דחה טענות מקדמיות אלה, וקבע כי השימוש שעשו המבקשים בהליך ספציפי הולם את המחלוקת הפשוטה יחסית שעל הפרק, כי פסק הביניים יצר השתק משפטי, וכי התנהגותם של המבקשים לא עלתה כדי חוסר תום לב. לגופו של עניין, פסק הביניים קבע כי אם המשיבים לא יתקשרו עם משקיע לביצוע הפרויקטים בתוך פרק זמן מסוים, אזי המבקשים יזכו לזכות להמשיך בפרויקטים. המבקשים טענו כי ההתקשרות של המשיבים עם צד שלישי הייתה להלוואות ולא להשקעות, ובכך הפרו את פסק הבוררות. עם זאת, בית המשפט פירש את פסק הבוררות בצורה גמישה, תוך התחשבות בתכלית התנאי ובהבנתם של הצדדים אותו, והגיע למסקנה כי החוזים עמדו בתנאי שכן הם הבטיחו את המשך הפרויקטים. בנוסף, פסק הבוררות חייב את המשיבים לשלם תשלומים מסוימים למבקשים. המבקשים טענו כי אי תשלום יצדיק העברת הפרויקטים אליהם. בית המשפט חלק על כך, ופירש את פסק הבוררות כמטיל השלכות שונות על הפרת כל תנאי. בעוד שהפרת התנאי הראשון (התקשרות עם משקיע) תוביל להעברת הפרויקטים, התנאי השני (תשלומים כספיים) היה כפוף לתביעות קיזוז ולא בהכרח הביא לאותו סעד. בית המשפט דחה גם את טענת המבקשים כי הפרה צפויה של המצב הכספי מצדיקה העברה מיידית של הפרויקטים. בקשת המבקשים נדחתה אפוא, שכן אי-עמידתם הנטענת של המשיבים בתנאים לא זיכתה את המבקשים באופן אוטומטי בהשתלטות על הפרויקטים. המבקשים חויבו לשאת בהוצאות המשיבים בסך של 15,000 ₪, ופסק הדין ניתן בהעדר הצדדים.