בר"ע 3198/08

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פרי תביעה בין ידועים בציבור לשעבר להם נולדו שלושה ילדים משותפים, בנוגע לתשלומי מזונות זמניים עבור המבקשת (האם) והילדים הקטינים לאחר פרידתם. המבקשת, הסובלת מטרשת נפוצה ובעלת מוגבלות גופנית, תבעה תשלומי מזונות מהמשיב (האב), בטענה שנטש אותה בעודה חולה ונכה. היא טענה כי מאחר שתמכה בו לאורך כל לימודיו בבית הספר לרפואה ובקריירה שלו, היה קיים הסכם משתמע שהוא יפרנס אותה ואת הילדים. המשיב, לעומת זאת, טען כי הפרידה נעשתה בהסכמה וכי הוא כבר תמך במבקש באופן משמעותי ללא צו בית משפט. ההחלטה המקורית, שניתנה על ידי השופט ש' גליק מבית המשפט לענייני משפחה בחדרה, הורתה למשיב לשלם למבקש סך של 4,000 ₪ לחודש לתקופה של 12 חודשים, או עד לקבלת החלטה בתביעה העיקרית, לפי המוקדם מביניהם. סכום זה הוקצה לשיקום המבקשת ולמזונות זמניים לשני בניהם הקטינים של בני הזוג שהתגוררו עמה. הצדדים חלקו על אפיון תשלומים אלה, על תקופת כניסתם לתוקף ועל אופן גבייתם. ערכאת הערעור, בראשות השופט צ' קינן, קבעה כי התערבותה של ערכאת הערעור בסכום המזונות שנפסק על ידי הערכאה הראשונה היא בדרך כלל מצומצמת, ועל אחת כמה וכמה במקרה של מזונות זמניים. השופט הסכים עם שיקול דעתו של בית משפט קמא בקביעת סכום המזונות הזמניים, וקבע כי הוא עורך איזון סביר בין השיקולים הרלוונטיים. עם זאת, בית המשפט מצא כי שני עניינים מחייבים את התייחסותו: ראשית, אפיון התשלומים כדמי שיקום או מזונות, המשפיע על הליכי הגבייה; ושנית, התקופה המוגבלת של 12 חודשים לתשלומים. בעניין הראשון קבע בית המשפט כי יש לראות בתשלומים מזונות זמניים, שכן מטרתם של תשלומים אלה היא לתת מענה לוואקום הכלכלי שנוצר עקב הפירוד ולהבטיח את אמצעי הקיום של המקבל. בית המשפט נימק זאת בכך שהמושג "דמי שיקום" אינו מוכר כתחליף למזונות, וכי סיווגם ככאלה עלול לפגוע ביכולתו של המקבל לגבות את הכספים. לפיכך, יש לסווג את התשלומים כמזונות, ולהבטיח מתן עדיפות בהסדרי הגבייה. בשאלת התקופה שבגינה נפסקו דמי המזונות, קבע בית המשפט כי יש להמשיך במזונות זמניים ללא הגבלת זמן עד למתן פסק דין או החלטה אחרת, וציין כי הכספים שימשו כבטוחה להשבת כספי המשיב במקרה שתביעות המבקש יידחו. לסיכום, דחה בית המשפט לערעורים את הבקשה בעניין סכומי המזונות, אך קבע כי יש לסווג את התשלומים למבקש כמזונות זמניים וכי אין להגביל את משך הזמן בהם. ההחלטה התקבלה ללא צו להוצאות, והפיקדון של המבקשת, אם בכלל, היה אמור להיות מוחזר לה.