סע"ש 62360-12-18

תקציר

התובעת, ספקית שירותים שהתקשרה עם מדינת ישראל בין השנים 2005-2016, תבעה הטבות לעובדים. בית המשפט פסק לטובתה והכיר בה כעובדת המדינה. בעוד שתחילת ההעסקה המדויקת הייתה שנויה במחלוקת, טענת התובעת כי החלה בנובמבר 2004 לא נתמכה בראיות. התובע עבד כיועץ ומרצה בבית ספר מקצועי ממשלתי למבוגרים. היא הוכיחה בהצלחה את קיומם של יחסי עובד-מעביד עם המדינה בתקופה הרלוונטית. בית המשפט מצא כי היא מילאה תפקיד משמעותי במוסד ואף החליפה עובד מדינה באותו תפקיד. זאת ועוד, השתלבותה של התובעת בפעילות המדינה, זיקתה האישית לעבודה והתלות הכלכלית במדינה במרבית הכנסותיה הצביעו על יחסי עובד-מעביד. בית הדין קיבל גם את טענתה כי הועסקה "תחת מחאה", שכן לא הוצע לה ברירה או הסבר בנוגע למצבה החוזי. באשר לפיצוי הכספי, עיקר המחלוקת נסבה על הוכחת שכר חלופי. המדינה לא הצליחה להציג באופן מספק חישובי שכר חלופיים, כאשר חוות הדעת של המומחה הכילה פגמים משמעותיים. לעומת זאת, חוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, אף שלא הייתה ללא רבב, הייתה משכנעת יותר. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי שכרה נמוך ביחס לשכר החלופי והורה למדינה לפצות אותה בגין ההפרש, בסך 193,070 שקל. סכום זה כלל את דמי הביטוח הלאומי של המעסיק, שנקבעו על 21,000 ₪. כמו כן חויבה המדינה לשלם 85 אלף שקל כפיצוי לא ממוני, שיכסה סוגיות הקשורות להפרת חוק הגנת השכר ונזקים נוספים. בנוסף, נדרשה המדינה להפריש 33,000 ₪ להוצאות המשפט של התובע. על פסק הדין חתמו נציג הציבור והשופט עמיצור איתם, עם אפשרות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.