תע"א 3114/09

תקציר

פסק דין זה עוסק בתביעה שהוגשה על ידי תובע שבקשתו לתעודת שקילות שכר נדחתה על ידי הנתבעים. התובעת טענה כי יש לבטל את ההחלטה בשל הפרות פרוצדורליות והיעדר ראיות התומכות בעמדת הנתבעים. בית המשפט דחה את טענות התובעת בדבר זכויות פרוצדורליות, וקבע כי המסגרת הפרוצדורלית הכתובה המוסכמת, שאושרה על ידי בית הדין הארצי, מחייבת ולא ניתן לשוב ולבחון אותה בשלב זה. בנוסף, קבע בית המשפט כי ההליכים המנהליים שניהלו הנתבעים היו סבירים וחוקיים. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טענות התובע בדבר הפגיעה באינטרס ההסתמכות שלו, חוסר המידתיות של ההחלטה ומתכונת הראיון נדונו בעבר והוכרעו על ידי בית המשפט העליון. בית המשפט קיבל את ההבחנה של המדינה בין מניעת טובת הנאה לבין שלילתה, ולכן הראיות שהציגו הנאשמים אינן צריכות להיות ברמה הגבוהה ביותר. עם זאת, בית המשפט מצא כי עמדת הנאשמים קרובה יותר לתחושת בטן בלתי מבוססת מאשר לראיות סבירות. לאחר בחינת חומר הראיות, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לקבל את התביעה. נמצא כי תשובותיו של התובע במהלך הראיון, אף שלא היו מושלמות, היו סבירות ואותנטיות, והחשד כי התזה שלו לא הוכנה על ידו אינו מבוסס. בית המשפט פסק לטובת התובע, והורה למדינה להכיר בתוארו כתואר שווה ערך ולהעניק לו את הזכויות הנלוות, עד שבע שנים מיום הגשת התביעה. הנתבעים נדרשו גם לכסות את הוצאות התובע.