ת"א 60778-11-23

תקציר

השופט קבע כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. תקופת ההתיישנות החלה על תביעות הקשורות למקרקעין היא 15 שנים, או 25 שנים לגבי נכסים הרשומים בספרים לאחר הסדרת זכות הקניין. במקרה זה, מאחר שהליכי הפשרה הסתיימו בשנת 1957, והתביעה הוגשה בשנת 2023, התביעה היא הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות, גם אם חלה התקופה הארוכה יותר של 25 שנה. התובעים טענו כי תקופת ההתיישנות צריכה לחול מרגע שנודע להם על העובדות המקימות את עילת התביעה, אך השופט מצא כי הם לא עמדו בדרישות לחריג זה. ידיעתו של בעל הזכויות המקורי, שהשתתף בהליכי הפשרה, יוחסה ליורשיו, ולא הייתה הצדקה לכך שהיורשים לא ביררו על הזכויות במקרקעין במשך עשרות שנים. יתר על כן, השופט קבע כי יש לדחות את התביעה לגופה, שכן התובעים לא ביססו עילת תביעה תקפה. על פי עקרון סופיות המרשם, הזכויות שקדמו להסדר נמחקות עם הרישום בטאבו. התובעים טענו למרמה מצד המדינה במהלך הליכי הפשרה, אך השופט קבע כי טענה זו אינה מבוססת דיה. לא נמצאו ראיות לכוונת מרמה, וכל טעות או רשלנות מצד פקיד ההסדר לא עלתה כדי מרמה. עוד ציינה השופטת כי התביעה הוגשה בשיהוי, והתובעים ויתרו על זכותם לתבוע. מצבם של הנתבעים השתנה לרעה עם הזמן, דבר שהקשה עליהם להתמודד עם התביעות. לבסוף ציינה השופטת כי התובעים לא צירפו את כל הצדדים הנדרשים להליך. בעקבות זאת הורתה השופטת על מחיקת התביעה וקבעה כי על התובעים לכסות את הוצאות הנתבעים, בסך 7,000 ₪.