רע"א 4809/15

תקציר

בית המשפט החליט כי הבקשה לדחות את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא כדין. העיקרון החל על העניין מבהיר כי רשות ערעור על החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים הכרוכים בשאלות משפטיות, ציבוריות או עקרוניות החורגות מענייניהם הפרטיים של הצדדים המעורבים. הדבר נכון גם, במיוחד במקרה זה, להחלטה על דחיית הליכים. השופט קבע כי במקרה זה לא מוצגות נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות ערעור, שכן הטענות שהעלה העותר אינן עוסקות בשאלות עקרוניות או ציבוריות העולות על האינטרסים הפרטיים של הצדדים המעורבים. תחת זאת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על פרטיו הספציפיים של המקרה, לרבות ניסוחו ותיקונו של סעיף 17 להסכם המכר. השופט קיבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לעותר לא נותרה ברירה אלא לערער על הניסוח המעורפל והלקוני של תניית הבוררות בחוזה המכר, אשר לא זיהה בבירור את בית הדין הרבני. משכך, נדחו בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי במקביל.