ת"א 55738-04-19

תקציר

התיק נסוב סביב סכסוך רכוש משותף בין שני בעלי בתים שכנים בבניין הנשלט על ידי חוק המקרקעין. התובעים, בעלי חלקו המזרחי של המבנה, תבעו את הנתבעים, בעלי החלק המערבי, בדרישה לבסס את זכותם לשימוש סביר ברכוש המשותף. הנתבעים טענו כי הסכם שותפות חילק את הרכוש המשותף לשטחי חזקה בלעדיים. בית המשפט בחן האם הנתבעים יכולים להוכיח קיומו של הסכם כזה והאם התובעים ידעו או היו צריכים לדעת עליו. לאחר ששקל את חומר הראיות, מצא בית המשפט כי אמנם קיים הסכם שותפות בין הבעלים הקודמים, אך הוא אינו מחייב את התובעים. ההסכם, שחילק את הרכוש המשותף, לא נרשם, והתובעים לא ידעו עליו. בית המשפט קבע כי בהסכם הרכישה של התובעים נקבע כי הנכס נקי מזכויות צד ג' ומקיים את חובת הזהירות המוטלת עליהם. בנוסף, עצם החזקה בנכס לא הצביעה על חלוקה ברורה, והרחבת חובת הבירור לא הייתה מוצדקת. זאת ועוד, השימוש שעשו התובעים בשטח המשותף לגינון לאורך השנים לא העיד על ידיעת ההסכם. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי התובעים לא היו מודעים להסכם השותפות ולא ניתן לצפות מהם לדעת עליו. לפיכך, דיירי חלקו המערבי של המבנה היו זכאים לשימוש סביר ברכוש המשותף, ולנתבעים לא היו זכויות בלעדיות. הנתבעים חויבו לשלם את שכר טרחת התובעים, ופסק הדין הוכרז כניתן לערעור. למרות פסק הדין, בית המשפט ציין מחלוקות מתמשכות וקיווה שהצדדים ישתפו פעולה כדי להגיע להסכם ולהימנע מהתדיינות משפטית נוספת.