עמ"נ 2183-02-17

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק במחלוקת על סיווג נכס לצורך קביעת ארנונה, שהם ארנונה הנגבית על ידי הרשויות המקומיות בישראל. הנכס המדובר משמש כבית ספר פרטי לקולינריה המציע קורסי בישול ואפייה שונים לקהל הרחב. בעל הנכס ערער על החלטת מינהל ארנונה בעיריית ירושלים לסווג את הנכס כ"משרדים, שירותים ומסחר", הנושא שיעור מס גבוה יותר, בטענה כי יש לסווגו כ"בית ספר ציבורי", הזכאי לשיעור מס מופחת. ועדת הערר פסקה תחילה לטובת המערערים, וקיבלה את טענתם כי מאחר שמוסדות חינוך שאין בהם פעילות עסקית פטורים מארנונה, המונח "בית ספר ציבורי" בחקיקה הרלוונטית חייב להתייחס לבתי ספר שבהם מתקיימת פעילות עסקית. משמעות הדבר היא כי הנכס צריך להיות מסווג כ"בית ספר ציבורי" וליהנות משיעור המס המופחת. עם זאת, לאחר עיון בבית המשפט לעניינים מנהליים, קבע השופט כי ועדת הערר לא שקלה את כל המדדים הדרושים לסיווג הנכס כ"בית ספר ציבורי". המדדים כוללים מאפיינים כגון היותו "בית ספר", כלומר מוסד ללימודים או הכשרה מקצועית, והיותו "ציבורי", שמשמעותו מימון ופיקוח ממשלתיים או ציבוריים. השופט הדגיש כי פתיחות לציבור הרחב אינה מהווה קריטריון מספיק כדי להיות מסווג כ"בית ספר ציבורי" לצורכי מס. במקרה הספציפי נמצא כי בית הספר לקולינריה של המשיבה הוא גוף פרטי המתמקד בעשיית רווחים, ללא כל ראיה למימון ממשלתי או פיקוח מעבר לקורס אחד שהוכר על ידי משרד הכלכלה והתעשייה לצורך קליטת חיילים משוחררים. לפיכך הגיעה השופטת למסקנה כי יש לסווג את הנכס כ"משרדים, שירותים ומסחר", וערעור העירייה התקבל. המשיב חויב לשלם לעירייה הוצאות בסך 20,000 ₪.